בזכות אלאור נחשפנו בעוצמה לכוח המשיכה של הדמוקרטיה - חופש ללא אחריות. חרות עם אחריות - פירושה קשר אמיץ וחזק של האדם עם יושרו הפנימי, עם קדושת החיים, עם
כבוד האדם לאומיותו וחירותו, עם האלוהים שבפנים.
האדם, כיחיד, מוצא את עצמו, לעיתים נדירות, עושה משהו אמיתי, כדי למנוע מהמאעכרים, מהעסקנים, מהפוליטיקאים, או מהשיטה הדמוקרטית, להמשיך לשלול ממנו את חרותו, את אחריותו.
הדמוקרטיה חיסלה את צלם האלוהים של היחיד. כעת היחיד אינו אחראי לחייו, ולבטח אינו אחראי לחוסר הצדק האכזרי המאפיין את החברה הדמוקרטית מעצם טבעה. האחריות של היחיד, מתנקזת כביכול ליום הבחירות, והוא כביכול בוחר בתנועות פוליטיות, שאין בהם, ולא יכול להיות בהם, גאולה אמיתית לסבל האנושי. אין בהם אלוהים.
רוב הפוליטיקאים לעולם אינם לוקחים אחריות. כולם יודעים את זה. הפוליטיקאים אינם לוקחים אחריות על העוני, תאוות הבצע, הצביעות, האכזריות, הניצול, הפשע והטרור, שהשיטה הדמוקרטית משמרת ומטפחת, באמצעות התקשורת.
עוצמה פנימית ייתכן שיוזמה פוליטית כלשהי, או פוליטיקאי יחיד, פוליטיקאית יחידה, חזקים ואמיצים דיים להילחם בעוול, יוכלו להביא דברים על תיקונם. זוהי תופעה נדירה ביותר. כמובן, שהפוליטיקאים האחרים, יתנגדו לאנשי החזון בכל דרך, ויעשו הכל בכדי להכשילם. אחרת, הם כולם, יהפכו למובטלים. כל איש ציבור, איש צבא, כל פוליטיקאי ישר ואמיץ, שאלוהים בליבו, יירדף בחיים הפרטיים ויוקע בפומבי עד שימכור את נשמתו לתקשורת, או שיתפטר. במיוחד אם הוא מנסה לתקן עוול יסודי כלשהו בחברה הדמוקרטית.
אל מול פני הסבל, אל מול הטרור המשתולל, מבית ומחוץ, אין בשלטון, מי שישמע את קולו של החייל, או של האזרח הישר והטוב. אין מי שיעשה משהו משמעותי בעניין. איש אינו אחראי מספיק. האינטרסים האישיים של הפוליטיקאים במדים, ושאינם במדים, או של כל סמכות אחרת, המקדשת את הדמוקרטיה, גוברים על העוצמה הפנימית - כבוד או יושר פנימי.
לגבר ולאישה כיום, כמעט ואין הזדמנויות, ובוודאי לא כוונות, להקריב את פרנסתם, נכסיהם, או חייהם, למען יושרם הפנימי או כבודם: למען הטוב האחד, האלוהים האחד שבפנים. האדם האמיתי, נאלץ להילחם על אמונותיו, על ממשותו הפנימית, ובכל עת שיעשה זאת, איש לא יבין אותו והוא ימיט עוד ועוד סבל על עצמו ועל אחרים. הסיכוי שהיחיד יחשוף את האמת ויגלה עוצמה מספקת להיפטר מהסבל, מהטרור, כמעט ונעלם. רק אנשי אלוהים ואלוהים יהיו עימו במסעו.
אלאור אזריה אזר אומץ, וניסה כאינדיבידואל, לתקן עוול נורא, של רצח יהודים בטרור בלתי פוסק, ואת חוסר הצדק במערכת שמסרבת לנצח את הטרור, ומסרבת להכריז בצדק ואמת: מחבל רוצח דינו מוות, לפני ביצוע זממו, תוך כדי ביצוע זממו, ובוודאי לאחר ביצוע זממו. מחבל רוצח - אחת דינו - מוות מיידי בהקדם האפשרי. זהו חוק החיים, חוק הכבוד, חוק היושר, חוק התורה, חוק האלוהים. כל אחד ואחת שאלוהים בליבו - יודע זאת בוודאות מוחלטת.
מפולת של אבנים כאשר מחליט היחיד הגיבור, כמו אלאור אזריה, לגלות אחריות מספקת, לעשות את הטוב והישר, לסכן את חרותו ואת חייו, זה נעשה כמעט תמיד בניסיון לחשוף או לתקן כשל בסיסי בחברה, במדינה, בצבא. ואז, מנסה החוק הדמוקרטי, הפוליטיקאים הקטנים, במדים ושאינם במדים, למחוץ אותו בכל כוחו כמו מפולת של אבנים. הוא ומשפחתו עימו, מוכה, מושפל, מעונה, נענש ונכלא. המסר ברור: לעולם אל תדחוף את אפך לתוך ההליכים הדמוקרטיים חסרי היעילות. נטולי האלוהים. הם תוכננו להנציח את הסבל במערכת ולא להיפטר ממנו. אין בהם אלא כוחנות נטולת אלוהים.
גבר או אישה המסכנים את פרנסתם, חרותם, או את איכות חייהם, ואף את עצם חייהם, על-ידי פעולה אחראית ונתפסים, מפרים את ההסכם הדמוקרטי חסר האחריות, אינם רשאים בשום פנים ואופן לנסות לחשוף את חוסר הצדק או את האכזריות של המערכת שדחפה אותם למעשה אמיץ, מעשה של גבורה, כנגד הסבל, כנגד הטרור. מרגע שגילוייהם יהיו משכנעים מידיי, הם יוכרזו כפושעים, כבלתי שפויים, כבלתי מוסריים, ייכלאו, וייעשה להם רצח אופי, ומשפטם ייחרץ לדין בתקשורת, עוד בטרם משפטם ייצא לאור. אמנם, יש שופטים ושוטרים בישראל, שאלוהים בליבם. בזכותם, עדיין יש סיכוי לצדק ולאמת האלוהית לנצח.
כך נענש האדם שעשה את המעשה הנכון. רק משום שפעל מתוך צו אלוהי פנימי. דבר שהוא בלתי נסבל מבחינת המערכת. החוק קיים כדי להגן על האליטה השלטת - להגן עליה מפני אלוהים. עליו לזכור שכאשר הוא פועל באחריות הוא מסכן את היקר לו, ואת עצם חייו. וממילא, בחברה שכזו, שבה עדיין אין אחריות, כל פעולה אחראית רק תגרום בטווח הקצר, עוד סבל, עוד חוסר אחריות. עתה, לאחר שניסה לפעול באחריות ונענש, עליו להבין: אם ברצונו לתקן עוול כלשהו, עליו לפעול בחוסר אחריות, בסתר ובמסווה: כלומר, לרמות ולהאשים אחרים, להטעות ולשקר כדי שאיש לא יחשוד בכוונותיו. הוא רשאי לרמות, לשדוד, לנצל, לפצוע או לגנוב - כל עוד אינו נתפס. ומה ההיגיון בכך? כל עוד ביכולתו לחמוק מאחריות מבלי שיצטרך לתת דין וחשבון על מעשיו, תוכל גם החברה הדמוקרטית להמשיך ולחמוק מאחריות על מעשיה.
לפיכך, אלאור אזריה, זכה ונבחר לבשר את בואה של המהפיכה האמיתית, בה אנו מבינים שהכוח חייב תמיד לציית לעוצמה. הכוחנות שבאה לידי ביטוי בשיטה הדמוקרטית, באמצעות התקשורת, הפוליטיקה, הצבא, רשויות החוק והאכיפה, חייבת להתעשת ולציית לעוצמה. כלומר, לציית לעוצמה הרוחנית, לאלוהים שבתוכנו. הכוחנות האומללה והמאמללת חייבת לפנות את מקומה להתחדשות העוצמה - העוצמה של האדם להיות עצמו. העוצמה של היהודי להיות יהודי. להיות נשמה. האדם ישוב להיות אחראי לחייו ועל שמחת החיים עלי אדמות. העולם, ואיתו מדינת ישראל, מאיצים לקראת המפנה הגדול, בו האלוהים והאדם גם יחד מקיימים שיח ער וחי. שיח של אחריות עם חרות.
