אקדים ואומר: הנכבה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לערביי ישראל מאז ומעולם. אסביר ואנמק זאת בהמשך, ולכן מאמרי זה מוקדש לכם, ערביי ישראל החוגגים היום, ה-15 במאי 2016, את יום הנכבה.
ואתחיל בדברים חיוביים: לוחמים בדואים לחמו לצד הפלמ"ח במלחמת העצמאות, ו-194 מהם נפלו בקרבות, וזאת עקב החלטתו האמיצה של השייח' של טובא זנגריה. פרק זה בהיסטוריה של מדינת ישראל הוצנע והוסתר עד עתה, והם לא זכו לכבוד ולהנצחה שהם ראויים להם. צר לי כי רק ביום העצמאות ה-68 למדינת ישראל, בכתבה טלוויזיונית לא בולטת, הובא הדבר לידיעת הציבור בישראל.
שייח' זה, ולוחמים בדואים אלה, ותושבי הכפר אבו גוש שתמכו ועזרו ללוחמי אצ"ל, מראים שיש גם אחרים, שבחרו בדרך אחרת, דרך אחרת מאשר דרכו של המופתי הארור ימ"ש, ושל השייח' ראאד סלאח, ושל חברי הכנסת הערבים.
אני מצדיע ומוקיר קבוצות אלה בחברה הערבית, להן אני מוסיף את ד"ר ברהום, מנהל בית החולים בנהריה, אשתו, שגם היא רופאה ומנהלת בית חולים, והמשפחה המפוארת שהקימו, שראויים להיות מופת להשתלבות ודו-קיום. גם הנוצרים דוברי הערבית המתגייסים לצה"ל נמנים עם רשימה זו. הלוואי שירבו.
הרוב הגדול אבל מאמר זה עוסק ברוב הגדול של ערביי ישראל, שבוחרים את אותם חברי הכנסת הערבים, ושרואים בהם את נציגיהם, ומקיימים היום, 15.5.2016, עצרות יום הנכבה, שיום העצמאות של מדינת ישראל הוא אסון לאומי ויום אבל אצלם.
ונזכור כולנו, יהודים כערבים, וילמד הדור הצעיר (שלא מלמדים אותו את ההיסטוריה): החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947 הייתה על הקמת שתי מדינות בארץ ישראל: מדינה יהודית ומדינה ערבית. היהודים קיבלו אותה בהסכמה, והקימו מדינה משגשגת לתפארת ומצטיינת ותורמת לעולם במדע, באמנות, בכלכלה, ועוד. הערבים החליטו כי הפתרון יבוא בכוח החרב, וכך היה, ובכוח החרב ניצחו היהודים. ואיפה עומדים הערבים כיום? מחנות פליטים, רשות פלשתינית שמקבלת כספים מכל העולם ובמקום לפתח את הכלכלה והחברה לרווחת אזרחיה, מלבה הסתה וטרור, וממשיכה באותה הדרך שהובילה אותם לנכבה. על פתרון בכוח החרב החליטו מדינות ערב שוב ב-1967, (מלחמת ששת הימים), ובכוח החרב שוב ניצחו היהודים.
ולעתיד, אם ליהודים לא יהיה כוח צבאי, הם יושמדו, פיזית, עד האחרון שבהם, כולל גם כל השמאלנים, האידיוטים השימושיים, ה"אינטלקטואלים" וה"אמנים" שלהם, והמשת"פים ומוכרי מדינתם בעבור בצע כסף, מסוג "
שלום עכשיו", שוברים שתיקה", וכו'.
ועכשיו, לערביי ישראל. את הנכבה ואת הכיבוש הרווחתם ביושר. הם פרי החלטת מנהיגיכם, רק אותם תוכלו להאשים. מלחמות הן תהליכים בלתי הפיכים ואל תצפו להפוך את מהלך ההיסטוריה אחורה.
כדאי להפנים ועכשיו הזעקה: נכבה ואקיבוש. כמדומני, המצאת המונח נכבה היא המצאה של העת האחרונה, היא לא הומצאה ב-1948, וגם לא ב-1967. היא באה לאחר המצאת "אקיבוש", ובעקבות ה"שלום". זכורה לי שרת החינוך האידיוטית
יולי תמיר שרצתה להכניס "לימודי נכבה" בבתי הספר היהודיים.
עכשיו נחזור למשפט הפתיחה של מאמרי, והרי לפניכם ההסבר: מלחמת תש"ח יכולה הייתה להסתיים אחרת, ואת זה צריך כל יהודי להפנים.
מה היה קורה אם הערבים היו מנצחים? 600,000 היהודים בישראל של תש"ח היו נשחטים, פשוטו כמשמעו (פרט אולי למיוחסים ו"מורמים מעם" ו"אנשי שלומנו", שהיו נמלטים), לא היה אז "כיבוש", אלא טבח ושחיטה, ואז ארץ ישראל הייתה הופכת לערבית. ספק אם הייתה הופכת למדינה עצמאית. הסבירות היא שהייתה מסופחת למצרים, לירדן או לסוריה. יש להניח שהתהליך היה תוך מלחמה בין-ערבית למי יסופח השטח, כפי שאנו רואים היום בסוריה. ואז האם האוכלוסייה הייתה חיה במשטר דמוקרטי? האם הייתה בעלת זכויות אזרח, ונהנית משגשוג כלכלי ורמת חיים גבוהה? לכל היותר הייתה זוכה לזכויות ולרמת חיים משהו בין עזה למצרים, או בין עזה לסוריה. האם הייתם זוכים לייצוג בפרלמנט, לתקציבי פיתוח מהמדינה, ועוד?
חשבתם על כך פעם, האדונים
איימן עודה,
אחמד טיבי,
ג'מאל זחאלקה,
חנין זועבי, והכפיל שלה
דב חנין-"זועבי", ואולי אפילו השייח' ראאד סלאח?
אבל, כפי שאמר מר
יצחק שמיר: הים אותו הים והערבים אותם הערבים. ערביי ישראל הם הציבור כפוי הטובה הגדול ביותר בעולם. כלב מלקק את היד שמאכילה אותו, ערבי נושך אותה. גם ב-2016 אתם חותרים תחת המדינה שממנה אתם נהנים, משתפים פעולה עם אויביה (זה גם עושים יהודים שמניתי לעיל, ובזכותם חוצפת חברי הכנסת נציגיכם מתגברת ואינה יודעת מעצורים). ביום העצמאות היה ראוי שתעשו חשבון נפש, תביטו למעלה אל ד"ר ברהום ותלמדו ממנו. ראוי שתחגגו עם כל מדינת ישראל את יום העצמאות, יחד עם הדרוזים והצ'רקסים והבדואים ושאר בני המיעוטים שגילו נאמנות למדינה. תחשבו איך להיות נאמנים למדינה ולתרום לה, לטובתכם, התגייסו לשירות לאומי ולפחות לשרת במסגרתו את קהילותיכם ולתרום לרווחתן. וביום הזיכרון יש לכם הזכות והחובה לבכות את אנשי המגזר שלכם שאיבדו את חייהם בגלל הבטחות השווא של מנהיגיכם והשנאה שליבו בכם.
אני מקווה שתצמח מתוככם מנהיגות חדשה ואחרת, לא כזו שמניתי לעיל. ניצנים לכך כבר מופיעים בשטח, אך הם מועטים ויש סכנה שירמסו אותם.
והיזהרו ממנהיגיכם, מסוג אלה שמניתי לעיל, שרק יביאו עליכם נכבות נוספות.
