שורשיה של הלאומנות הישראלית

על סף עשורה השביעי לובשת ישראל יותר ויותר חזות של מדינה לאומנית אמיתית. מסתבר כי שורשיה של זו נעוצים דווקא במעמקי משנתו הרוויזיוניסטית של ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי. לא בכדי הפך במרוצת השנים האחרונות מנהיגו הרוחני של הימין המתון גם לחביבו של הימין הקיצוני במדינה. למי ששכח, מן הדין להזכיר, שהיה זהו ז'בו עצמו שקבע כי "בדם וביזע יקום לנו גזע, גאון ונדיב ואכזר". במהותה המקורית אין זו אלא סיסמה פאשיסטית מובהקת, המעריצה את הכוח ואת הזקיפות בתור יעד נכסף של הלאום. סוד גלוי הוא שז'בוטינסקי העריץ הערצה עיוורת את ארץ המגף, הנחשבת למולדתו של הפאשיזם. היה זה הוא שהודה בעצמו ש"אם יש לי מולדת רוחנית - הרי זו איטליה", וז'בו הוסיף, כשהוא מתוודה, ש"כל יחסי לבעיות הלאום, המדינה והחברה - נתגבש בהשפעה איטלקית".

דרך קצרה

ואכן, התפוח לא נפל הרחק מן העץ. אגדת גריבלדי, כתביו של מאציני, שירת ליאופרדי וגוסטי - הם אלה שהתוו את משנתו הפוליטית של ז'בו. האמת ניתנת להיאמר שמכאן, ועד לצמיחתו של הפאשיזם האיטלקי, הייתה הדרך קצרה עד למאוד. מסתבר שהאידיאולוגיה ושיטת הממשל הלאומנית-טוטאליטרית, שאימץ בהמשך מנהיגה הפאשיסטי של איטליה, בניטו מוסוליני, הייתה למעשה טבועה גם בדמו של זאב ז'בוטינסקי. זו התורה שסמלה הוא צרור של זמורות, שעורף לו גרזן, ושבעצם מסמל את הסמכות והעוצמה שבידי השלטון. כמו הפאשיזם הקלאסי ממש - גם הלאומנות הישראלית של עכשיו תופסת את המדינה כערך עליון, שאין עוד בלתו. בתור שכזו היא מקדשת - נוסח מירי רגב ונפתלי בנט - מלים, סמלים וטקסים, על חשבון, כמובן, של תכלית ומהות. שהרי המדינה היא, בעצם, אני!