שיכרון לאומני בתוכנית הלימודים

קשה לקבל תוכנית לימודים, שאינה מעמידה תלמידים בפני אתגרי התמודדות עם ערכים מוסריים בחייו של מנהיג, גם אם שמו דוד המלך, כי לזכותו נזקפת הצלחה צבאית-מדינית של כיבוש המובלעת היבוסית וקביעת ירושלים כעיר הבירה במקום חברון. קשה לקבל תוכנית לימודים, שתחומה ב-ד' אמות של הלל למנהיג, ובורחת מהתמודדות עם כשלים מוסריים בדרכי התנהלותו. תוכנית לימודים המתעלמת מהמקור המקראי המצביע על היות המנהיג אבא, שאבדה לו כל סמכות מוסרית בפני ילדיו, אינו מסוגל להעניש את בנו, שאנס את אחותו, כי הוא כאבא נושא כתם של ניאוף המלווה בשפיכות דמים אכזרית של נושא משרה בכיר בצבאו. קשה לקבל תוכנית לימודים, שיש בה סגידה למנהיג ואי התייחסות לכשלים המוסריים בביתו, שהוא האחראי להם. הוא שמפקיר את ביתו למסע של נקמת דם, כשאח אחד רוצח אח אחר ומגייס חלקים רבים בעם למרד, שמביא עמו מנה גדושה של דם ושכול לאזרחי הממלכה. נפתלי בנט והצוותים שמונו על ידיו, הניסו מתוכנית הלימודים את כל ההתמודדויות עם שאלות מוסריות וערכיות לטובת סגידה עיוורת להצלחות מדיניות וצבאיות. צבא וביטחון הוא מעל למוסר ולערכים של קדושת החיים. קשה לקבל תוכנית לימודים, שמבריחה את תלמידי בתי הספר בישראל מהתמודדות עם ערכי מוסר רק כדי להתמקד ב"הכרת המהלך הצבאי של כיבוש העיר יבוס ובחירתו של ה' בבית דוד ובירושלים...".

שיקולים ממלכתיים

תוכנית הלימודים מוציאה ממערכת החינוך התמודדות עם הדילמה המוסרית של תליית שבעת ילדי רצפה בת איה ומיכל. הסגידה למנהיג פוסחת על גורלה המר של מיכל, שהצילה את דוד בתחילת הדרך ונקלעת למעמד נחות בסוף ימיה בבית המלוכה, ששם יש מעמד בכיר לאביגיל אשת נבל הכרמלי. התלמידים יתמודדו רק עם "שיקולים ממלכתיים של דוד המלך בבחירת ירושלים לבירת הממלכה המאוחדת". תוכנית הלימודים, שבשלב זה היא טיוטה, קובעת שהלימודים בכיתה ו' יתמקדו ב"בניית בית המקדש בימי מלכות שלמה כמקום פולחן, מקום לעלייה לרגל, מפעלי בנייה שהעצימו את העיר ופיארו את שמו של שלמה... ירושלים בתנ"ך, בתפילות, בפיוטים, בשירים ובמנהגים כמושא געגועים...". אף לא מילה אחת על מחיר כבד ששולם עבור מפעלי הבנייה. והמחיר הכבד התבטא במרי אזרחי, שהסתיים בפצע ממאיר של פילוג כואב, כשירושלים מצאה עצמה כעיר בירה רק על חלק מאזרחי המדינה משנת 930 לפנה"ס עד 720-1 לפנה"ס. פאר הבנייה הופך לערך עליון, הגם שהוא כרוך בגילויי הסתאבות מוסרית, שהתבטאו בקריאת המרי: "אָבִיךָ (שלמה) הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה (רחבעם) עַתָּה הָקֵל מֵעֲבוֹדַת אָבִיךָ...". פאר הבנייה הפך לערך עליון בתוכנית הלימודים, הגם שהוא כרוך בביטויי יהירות מבחילה: "...אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בְּשׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בְּעַקְרַבִּים" עם הקדמה: "קָטְנִי עָבָה מִמָתְנֵי אָבִי". כיום חיים בירושלים, העיר שאוחדה לה יחדו, כמעט 40% בני מיעוטים עם תרבות אחרת ושפה אחרת. היה מקום לצפות מתוכנית לימודים, שתנסה לבנות גשר של הידברות והכרת האחר. מצער, שתוכנית המציינת 50 שנה לאיחוד ירושלים, המיועדת לתלמידי כתה י"ב, מבוססת על הדרה מוחלטת של התושבים הערבים, שהם נוכחים וקיימים בירושלים ומהווים חלק נכבד מתושבי העיר.