חג הפסח מאחורינו וכבר פנינו מועדות לתחנה הבאה בשרשרת המועדות לחג השבועות.
הימים המחברים בין חג הפסח - חג החרות לחג השבועות - חג הביכורים הם ימי ספירת העומר. יום לאחר צאת עם ישראל מארץ מצרים החלה הספירה לקראת מתן תורה. ארבעים ותשעה ימים, שבעה שבועות וביום החמישים ניתנה התורה במעמד הר-סיני. בימי קדם, התקופה שבין פסח לעצרת הייתה תקופה של ימי שמחה וחג. הרמב"ן מציין בפירושו על מצוות ספירת העומר שימים אלו היו כמו חול המועד אחד ארוך: "והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג...ולכן יקראו רבותינו ז"ל בכל מקום חג השבועות עצרת כי הוא כיום שמיני של חג" (ויקרא כ"ג, ל"ו).
מצוות ספירת העומר היא היחידה בתורה הדורשת פעילות יומיומית במשך שבעה שבועות שלמים. אם שכחת לברך יום אחד ביטלת את המצווה ואין טעם להמשיך לספור בהיות וכתוב: "שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כ"ג, ט"ו) כפי שקבע את בעל הלכות גדולות בספרו (הלכות מנוחות קל"ג, ע"ג).
ספירת העומר שונה מתפילה. בתפילה יש חובה לקרא ולכוון בכתוב, אבל בספירת העומר הפעילות הנדרשת היא "ספירה" ולא "קריאה" כפי המובא בספר דברים: "שבע שבתות תספור לך, מהחל חרמש בקמה (מיום קצירת העומר שהיא ראשית הקציר) תחל לספור שבעה שבועות" (פר' ט"ז, ט').
מדוע נקטה התורה בלשון זו, 'מהחל חרמש בקמה', ולא הורתה בפירוש על התאריך ששה עשר לחודש ניסן?
יש המסבירים זאת בשם האר"י הקדוש שחכמי הקבלה הכניסו כוונות משלהם. התורה רצתה להסב את תשומת לבנו למהות ותוכן המצווה של 'שבעה שבועות תספור לך' כמו שאיכר זורע את שדהו חורש ומשקה, מנכש ומדשן, ויודע שכל אלו אינם אלא שלבים להגיע לתוצאה המיוחלת של צמיחת התבואה ולאחריה הקצירה, כפי האמור בתהילים: "הלך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבא ברינה נושא אלומותיו" (קכ"ו, ו'). כך צריך האדם לדעת שלא די באמירת ספירת העומר, אלא עליו לבנות את השלבים, לטרוח ולעבוד עד שיגיע לשלימות יום החמישים, כי ספירת העומר אינה אמירה סתמית תכליתה לטהר, לקדש ולתקן את נפשותינו מכל סיג ופגם.
מעין דברים אלו מובא בפירושו של הרב שמשון רפאל הירש על ספר דברים על אתר. בזמן שעם ישראל חגגו את חג תקומתם בחודש האביב בחג הפסח, כבר הבשילה השעורה בשדות שהיא מצפה לחרמש 'מהחל חרמש בקמה' זו התכלית אצל עמים אחרים. שאיפתם הלאומית היא: חרות, עצמאות, אדמה...עם הקציר מתמלאת כל שאיפתם. ואילו ישראל מתחילים רק עתה לספור, הם סופרים את הימים והשבועות עד ליום שבו הם מקבלים את האוצר הגדול, אשר נותן טעם וחשיבות לחרות, לעצמאות, לשדות ולכרמים. בלעדי האוצר הרוחני אין ערך לנכסיו הגשמיים של העם.
יש צביעים על-כך שרבים יסו לראות בחגים אלו פסח, שבועות וסוכות כחגי טבע או כחגים חקלאיים - חג הקציר, חג האסיף, חודש האביב וכו', ועל-כן נקטה התורה את ביטוי 'מהחל חרמש בקמה' להביע את החשיבות והערך בחגים אלו. ניתן לראות זאת גם באופי החקלאי של התקופה שבה היו יוצאים כולם לקציר התבואה כאשר חלק מהעמלים בשדות היו נשארים ללון במקום תחת כיפת השמים כפי המתואר במגילת רות.
קצירת היבול הביאה שמחה לעובדים בשדות כדברי נעים זמירות ישראל: "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" (תהילים קכ"ו, ה'). התקופה שבין פסח לעצרת תקופת האביב זמן של פריחה ויופי בטבע המתאימים לדברי הרמב"ן לימי חול-המועד ארוך. מבחינה רוחנית - ימי ספירת העומר מהווים פסק זמן קצוב ומוגדר המוקדש להזדככות עצמית ותיקון המידות. ימים של ציפייה, התעלות והתקדמות רוחנית עד למרום הפסגה יום מתן תורה.
