חג העצמאות ואבל הנכבה

לרגל "יום הנכבה" ראיינו ב"קול ישראל" פרופסור פלשתיני, שתמצת את תחושתו כלפי מדינת אזרחותו, ישראל, במלים: 'אני מרגיש כמי שנאנס'. המראיינת, לבטח ממחנה השלום, חפרה וחפרה להוציא מן האיש שביב תקווה לדו-קיום, ולא הצליחה. ובאמת, איך תוכל להצליח במקום ששמחתו של האחד היא אבלו של האחר, ולהפך? שאלתי את עצמי, האם המצב הדלקתי הזה, שכבר נמשך 68 שנים, הוא יחיד במינו בעולם, ואם כן - למה? אלזס-לוריין, בעלת אוכלוסיות דוברות גרמנית וצרפתית, הייתה נתונה לשלטון צרפתי וגרמני חליפות. היו בעיות של נאמנות, אך הן לא היו ממאירות כמו "הסכסוך" הפלשתיני-יהודי. בכל העולם חיים מיעוטים בני עם שהוא אויב - או היה אויב - למדינתם, כמו למשל חבל קוויבק הצרפתי בקנדה, שלפני כ-250 שנה עבר לאנגליה כתוצאה ממלחמה. לא ידוע שמי מהם סיכן או מסכן את שלום העולם כפי שעושה המיעוט הערבי בארץ ישראל. יוצאים מן הכלל רק המיעוטים הגרמנים במזרח אירופה ערב מלחמת העולם, והגרמנים הסודטים בצ'כוסלובקיה במיוחד. דרכי החתרנות שנקטו דומים לשיטות הפלשתיניות, ובראש וראשונה העמדת עוד ועוד דרישות, דמוקרטיות וחוקתיות כביכול, כשהכוונה היא להביא לחורבן המדינה ולכיבושה על-ידי גרמניה הנאצית. המזימה, שהטביעה את האנושות בדם, עלתה בידם לכמה שנים, אך הסתיימה ב"נכבה": מיד אחרי השחרור ב-1945 גורשו לגרמניה כ-800,000 גרמנים סודטים, גירוש "פראי" וספונטני, ובשנת 1946 גורשו על-פי חוק עוד כ-3 מיליון גרמנים. רכושם של המגורשים הוחרם וממשלת צ'כיה דוחה כל דרישה לתשלום פיצויים. ה'נכבה' הגרמנית בכללותה הקיפה 12-14 מיליון נפש שגורשו מכל מזרח אירופה, פלוס בין חצי מיליון למיליון אזרחים שמתו או הומתו בתהליך הגירוש. גרמניה איבדה שטחים נרחבים, ובתוכם ערים חשובות כמו קניגסברג, ברסלאו ושטטין. ההבדל המהותי בין שתי הנכבות, הגרמנית והפלשתינית, הוא בסיומן: גרמניה הכירה רשמית בגבול החדש, המקוצץ, המכונה "קו אודר-נייסה" ונשאה בתוצאות. בין היתר, קלטה בארצה ההרוסה את שיטפון מיליוני הפליטים מבלי להקים קלנדיה או בלטה גרמנים. והעיקר - היא הכירה באשמת תוקפנותה והשלימה עם מפלתה מבלי להאשים אחרים, ועל דעתה לא עלה להמשיך לחתור לחורבן מנצחיה או אפילו לתבוע החזרת פליטיה למקומותיהם. באחת ההרצאות שנתתי בפני קהל גרמני הם דחו נמרצות כל השוואה שעשיתי בינם ("הלא אנחנו היינו התוקפנים!") לבין הפלשתינים ("התמימים"). חשבתי לי, שלהתייחסות כזאת מתאימה המנטרה "שלום עושים עם אויבים" - אויבים לשעבר, שחדלו להיות חורשי רעתך. לעומת זאת, עם אויבים בהווה, איך אפשר "לעשות שלום"? גרמניה אינה מציינת את יום כניעתה באבל וזעם. אין לה געגועים לימי הנאצים, מפני שנטשה את האידיאולוגיה של הימים ההם .לעומת זאת, הפלשתינים מטפחים את הטראומה שלהם בגלל דבקותם המתמדת באותן האמונות והשאיפות שדחפו אותם,ב-15 למאי 1948, לצאת למלחמת השמד נגדנו: שלילת הציונות והמדינה היהודית, פרייה; שלילת זכותם של כופרים לשלוט במזה"ת (דאר-אל-איסלאם) כל עיקר; שלילת היות היהודים עם בכלל, ולא אספסוף עם דת משותפת, שאינו צריך לארץ; שלילת כל קשר וזכות היסטורית של היהודים על הארץ, מפני שהיורשים הפיסיים של תושביה הקדמונים - כנענים, יבוסים וגם בני ישראל - הם רק הערבים הפלשתינים. בגרמניה, רק נאצים מבכים עדיין את הסבל שהביאו על ארצם. בארץ ישראל, הערבים ה"מקדשים" את הנכבה חולמים לראות את קץ "האימפריאליזם והקולוניאליזם הציוני" כאן ועכשיו, ואת הארץ חוזרת לחיק האיסלאם. שלום יהיה כאן, רק כשיום העצמאות לישראל לא יהיה עוד יום אבל לערב. לא רגע לפני כן.