רק לא תיק המשפטים

גם אם המשא-ומתן להרחבת הקואליציה יסתיים כפי שמספרים שהוא יסתיים, עם אורלי לוי אבקסיס, או בלעדיה, בדבר אחד אני לגמרי בטוח: תיק המשפטים אסור היה לו להיות מופקר בידי מישהו מן "המחנה הציוני"; בוודאי שלא בידי בן דמותה של ציפי לבני. וכשהבלון הזה התפוצץ, הרגשתי הקלה גדולה ביותר שבגללה אני מוכן לבלוע גם צפרדע ענקית בדמותו של אביגדור ליברמן. כי את זה יש לזכור: ציפי לבני כיהנה בתפקיד הזה בממשלתו של אריאל שרון בעת שאלפי יהודים גורשו מבתיהם באורח ברוטאלי, תוך פגיעה איומה בזכויותיהם הקנייניות, בכבודם ובחירותם. היא נתנה יד חופשית למי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לעשות ככל העולה על רוחו - ובקדנציה השנייה שלה בתפקיד הזה היא נשכבה על הגדר למענו כדי שהוא יוכל להתמנות לבית המשפט העליון. כך או אחרת, אם קברניטי הזרם הלאומי, השפוי, הרציונאלי, חפצי חיים, עליהם לדעת שאין חשוב מתפקיד שר המשפטים ליד שולחן הממשלה. הוא זה שיושב בראש הוועדה למינוי שופטים - ואפשר לומר שעמדתו יכולה להכריע כאשר דנים במינוי שופטים לבית המשפט העליון; ובשנה הקרובה צפויים להתפנות מספר מקומות במוסד הזה שהמכהנים בו נטלו לעצמם סמכויות-על שמעולם לא הוענקו להם בדין. אינני רוצה לדון כעת בכך - אבל ראוי לומר שמי שישמש בשנה-שנתיים הקרובות בתפקיד שר המשפטים יוכל לסייע בעיצוב דמותה של המדינה שלנו, ערכיה ומעמדה, למשך הרבה מאוד שנים. לא שר הביטחון ולא שר החוץ יש להם את הכוחות לעשות כה רבות למען עתידה של המדינה היהודית. לטוב או לרע, בית המשפט העליון עולה, לעת הזאת, בחשיבותו על כל גוף שלטוני אחר. מה גם, שנבחרי הציבור יכולים למצוא את עצמם מחוץ למערכת כבר לאחר תקופה קצרה ביותר, בעוד שהשופטים בבית המשפט העליון מתמנים למשך שנות דור. דעתם נשמעת, לא אחת, בתשומת לב רבה, גם שנים רבות לאחר פרישתם. השקפות העולם שלהם אף פעם לא עומדות במבחן הציבור. איש לא יודע, מראש, כיצד הם רואים את עתיד האזור הזה או איך הם מבינים את טיבו של הסכסוך המדמם עם הערבים. יש כאלה מביניהם שסוברים שמותר להם, למשל, לקבוע שצורות לחימה כאלה ואחרות של צה"ל אינן ראויות. מני מזוז, לדוגמה, מי שהיה, כזכור, היועץ המשפטי לממשלה בתקופה שבה נרמסו זכויותיהם של אלפי בני אדם, בעת שהם יצאו למחות כנגד "ההינתקות" הבלתי מובנת, אם להתבטא בלשון המעטה, מגוש-קטיף ומצפון השומרון, סבור כיום, בשבתו על כסאו בבית המשפט העליון, שהריסת ביתו של מחבל איננה ראויה במדינה דמוקרטית. חבל שהוא לא גילה ליברליזם כזה בעת שהוא יזם את הקמתם של בתי משפט מיוחדים, בתוך מבנים של שירות בתי הסוהר, למי שנעצר במהלך ההפגנות ההמוניות כנגד מהלכיו של אריאל שרון. לימים, ציפי לבני דאגה, כאמור, לכך שהוא ינחת בגבעת רם. לפניה, שני שרי משפטים התנגדו בתוקף למינוי הזה. אי-אפשר להגזים, אפוא, בהערכת מרכזיותו של שר המשפטים - ולראייה אני יכול להביא את הסיפור הבא: מאיר שטרית כיהן, בזמנו, כשר המשפטים בממשלתו הראשונה של אריאל שרון. בתקופתו מונה אדמונד לוי, איש ללא חת, נחוש וחד כתער, לבית המשפט העליון. שאלתי בהזדמנות מסוימת את מאיר שטרית: כיצד עלה בידו לכופף את אהרן ברק ולגרום לו להסכים לצירופו של מי שהחל את דרכו, כמו מאיר שטרית, בתחתית הסולם החברתי. מאיר שטרית חייך - וסיפר לי כיצד עושים זאת בחוכמה. ואגב, דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל, שר משפטים בממשלתו של אהוד אולמרט, עשה את אותו הדבר למערכת המשפט בעת שהוא גרם למינויים של שני עורכי דין מן "המגזר הפרטי" לתפקיד שופטים בערכאה העליונה. נדמה לי, שזאת הייתה הפעם הראשונה שבה התמנו שופטים שלא עברו לפני זאת שטיפת מוח במסדרונות הפרקליטות. מכאן, מה שאמרתי בראשית הדברים.