"מה ענין שמיטה לעניין הר סיני" מתגלגל בפי הבריות כאחד מפתגמי החוכמה הבאה לומר כי אף על-פי שזה מול זה ניצבים דברים שאין ביניהם לכאורה ולא כלום, ולא כלום, וזיווגם מתמיה, הם משליכים בצימודם אור על הווייה שלא הייתה מתבהרת דיה בלעדיו. יש ומה שהפך לפתגם אינו מרחיק לכת ואינו אומר אלא שיש בעולם צימודים מוזרים המתקיימים זה אצל זה. מקורו של מה שהיה לפתגם הוא בשאלה דידקטית הנשאלת בין היתר בילקוט שמעוני פרשת בהר. הכתוב פותח בדברים שנאמרו בהר סיני לישראל המתעתדים להיכנס לארץ שם יידרשו לחדש חייהם על תשתית חוקת התורה ומצוותיה. אבל מכל המצוות המנויות בתורה מוזכרת ראשונה ובהרחבה יתרה-עשרים ושלושה פסוקים - מצוות שמיטת קרקעות ושמיטת כספים בשביעית, ואחותה הבאה אחת לחמישים שנה, מצוות יובל". וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. ... שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר... קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. .. וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע ... וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל-אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. (ויקרא כ"ה, א',י) שמיטת כספים על-פי נתבעים בעלי חוב לוותר על חובם, מתלווה למרחב המשפטי למצוות שמיטת הקרקע, " מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" ( דברים ט"ו, ב,). על אלה שואל המדרש "מה ענין שמיטה לעניין הר סיני והלא כל המצוות נאמרו בהר סיני" ומשיב " אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מהר סיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".
הוכחה ממשית על-פי פירוש מקובל זה, לא רק על עצמה יצאו מצוות שמיטה ויובל המפורטות ללמד, אלא על הכלל. כשם שהן מפורטות מסיני, כן כל המצוות כולן, אף על-פי שאינן מוזכרות אלא בצמצום, לא ככתבן בספר נאמרו בסיני. בספר נזכרו בתמצית. באמירה פה אל פה נאמרו בפירוט גדול הכולל גופי תורה המוצאים את פירוט כלליהם ופרטיהם האוטנטיים בתורה שבעל פה שהורתה ולידתה כתורה שבכתב בהר סיני. חכמים הרחיבו את הדברים במדרש ואמרו " אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני" (ירושלמי, פאה פרק ב'). סיני הוא מעין הר על זמני, גועש הלכות שאפילו הן מתגלות רק לימים, הן קיימות למן השעה הקרויה מעמד הר סיני. הטוענים כי מה שאמור אינו אלא מטפורה לעובדה כי התפתחות ההלכה נשענת על יסודות ותיקים ועל פיהם מתחדשים בהתאמה לדרישת הזמן המתח הלכות מפתחות, יש להם על מה לסמוך, אבל אינם קולעים לעיקר האמור ב "..אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני", כעובדה, לא כמטפורה, במציאות לא כהשאלה. זאת אמירה שאין דומות לה הרבה בכוח הסוחף שלה, ועל כן עדיין יש ל מקום להסביר מדוע שמיטה -מכל המצוות- נבחרה להיות המצווה ממנה נלמד הכלל של קדמות כלל ההלכות, אלה שבכתובים ואלה שבתורה שבעל פה בהר סיני ממש.
בין התוהים יש מקום למנות את רבי יצחק אברנאל הספרדי, דון יצחק אברבנאל (1437-1508) הכןתב, " ומה שהשיבו בו חכמינו זכרונם לברכה אינו מספיק כפי הפשט". הוא לא יכול היה לקבל כעובדה כי הבחירה בפירוט השמיטה בהר סיני היא מקרית, או אקראית. משהו צריך להצדיק את הבחירה הזאת, וטעון לדידו גלוי. גם החתם סופר (1762-1829) שואל ארבע מנאות שנה אחר דון יצחק אברבנאל אותה שאלה, "מדוע דווקא במצוות שמיטה השמיענו שכל כללות ודקדוקי הצורה נאמרו אף הן בסיני? מפני שיש בה הוכחה ממשית כי תורה מן השמים היא, שהרי הבטיחו הקדוש ברוך הוא במצווה זו דבר שבשר ודם אינו יכול להבטיח " וציוויתי ברכתי לכם בשנה השישית ועשתה את התבואה לשלוש השנים" וזהו דבר שמחוץ לטבע, ולכן דווקא מצווה זו שעניינה מוכיח עליה כי מן השמים היא משמשת פרט המלמד על הכלל כולו שניתן מסיני." חידושו של החתם סופר הוא כי הכלל שנלמד אינו כי התורה שבעל פה לדורותיה היא מסיני, אלא שההלכה המתחדשת עם הזמן המתחדש היא ביטוי לתורה מן השמים בכל דור ודור.
עקרון החרות אך יש מקום לבחון גם את הדברים בחינה הקשורה לטיב השל מצוות שמיטה ויובל. מתן תורה הוא לא מתן חוקים ומשפטים פרטניים. הוא בחינת כריתת ברית. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה כְּתָב-לְךָ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל-פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיְהִי-שָׁם עִם-יה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים."(שמות ל"ד,כ"ז). דון יצחק מ אברבנאל כותב, " במעמד הר סיני בני חורין שיצאו מעבדות מצרים וכמו שאמר כי לי בני ישראל עבדים" הברית הכרותה בין ישראל לבין אלוהיו היא שישראל יהיו בני חורין בכל עת ובכל זמן כפי שהיו בצאתם ממצרים. שמיטה, בה אין מעבדים את האדמה בשנה השביעית היא בחינת האמון שרוחש העם בה' שיקיים מצדו את הברית, כי ייתן יבולה של הארץ גם כשאין מעבדים אותה כאות לפריסת השגחתו על עמו. שמיטת כספים מבטיחה את החופש משעבוד האיש למצבו הכלכלי. אין בן-חורין מי שעול התלות באחר כובלת את ידיו ואת רגליו ואת ליבו ואת מוחו. גם אין בן-חורין מי שכובל את זולתו. ועל כן שמיטת הכספים, היא קיום הברית של העם כלפי ה' לשמור על החופש של האדם. השיבה אל הנחלות שביובל גם היא ביטוי לשמירה על עקרון החרות. הנחלה בידיו של מי שנחל אותה היא חלקו שלו עלי אדמות. עליה הוא יכול לבטא את דביקותו בעמל, בעבודה כערך, להוציא את לחמו שלו מן הארץ. אבל נחלה היא גם יחידת הון שאינה ניידת אמנם, אבל היא מניידת את האדם שנאלץ להיפרד ממנה אל חוסר הביטחון הקיומי, ומניידת את הרוכש קרקע עוד ועוד ממעמד של אדם צנוע המממש את זכויותיו על-פי צרכין לאדם המממש את כולו על-פי הונו. היובל מחזיר איש אל אחוזתו, איש אל חרותו, את המנשל משעבודו להונו, ואת המנושל משעבודו לעוניו. על כן באים הפרטים והכללי במצוות שמיטה ויובל כדי שפירוטן יבהיר כי יש בהן תמציתצ עיקרון החופש שעליה נכרתה הבריתף בריצת החיים בין ישראלח לבין אלוהיו, בין האלוהים לבין עמו, ולימות המשיח בין אדון כל הארץ, ליושבי תבל כולה.
עזיבת הברית הזאת היא כריתת ברית אסורה. "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן-יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ... פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ... אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה-לָּךְ" (שם י"ב-י"ז). עבודה זרה היא ברית הסותרת את הברית של עבודת ה'. אלוהי הרוחות, כרת ברית עם ישראל שעזב את אלוהי הרוחות כורת ברית עם אלוהי מסכה.
הנביא ישעיהו מרחיב הרחבה גדולה את משמעות כריתת הברית המבטחת את ברית סיני. אל עוזבי התורה בימיו הוא אומר " וְהָיָה לָהֶם דְּבַר-ה' צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם, זְעֵיר שָׁם--לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר, וְנִשְׁבָּרוּ, וְנוֹקְשׁוּ, וְנִלְכָּדוּ לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, אַנְשֵׁי לָצוֹן--מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. כִּי אֲמַרְתֶּם, כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת-מָוֶת, וְעִם-שְׁאוֹל, עָשִׂינוּ חֹזֶה; שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי- יַעֲבֹר לֹא יְבוֹאֵנוּ, כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ" (ישיעה כ"ח, י'-ט"ו). ברית עם תורה שציוותה על החרות, היא ברית חיים. ברית הכושלת אחור אל מידות של זילות חיי הזולת, היא ברית מוות. התורה היא חוזה עם ה'. עזיבתה, חוזה עם שאול.
ערב פרשת בהר התשע"ו.
