הארץ רועשת וגועשת למראה עוד קומבינה מבית מדרשה של הפוליטיקה הישראלית. ברגעים כאלה המחשבה המידית העולה על הדעת היא כי אנו מצויים בארץ שאין בה חוק וסדר, שמילה של פוליטיקאי היא על הקרח, שהאמון בינו לבין עמיתיו ובינו לבין בוחריו הגיע לתחתיות של תהום. באווירה זו נוטים גם לחשוב כי הגיעו מים עד נפש, אין תקווה ואין מזור. במדינת השקשוקה אנו נדונו לאכול גם מה שלא טעים לנו. בעניין זה כדאי להעמיד דברים על דיוקם ולהציב את הדרמה הנוכחית בפרופורציות מתאימות: היו דברים מעולם. דרמות היו בימיהם של בן-גוריון עם אשכול, רבין ופרס, שמיר ופרס, שרון ונתניהו - במהלכן מפלגות התפלגו, שרים פוטרו או התפוטרו, התקוטטו והתחבקו. דבר אחד לא קרה בעקבות דרמות אלו: שינויים שהפכו את החיים הציבוריים כאן לנסבלים יותר.
הדרמה הנוכחית (עד לדרמה הבאה שמן הסתם בוא תבוא) מעצימה את הבעייתיות של המערכת השלטונית עליה אני דן ולא בפעם הראשונה: רק במדינת ישראל יכול מי שקיבל שליש מכוחו של המנצח בבחירות לדרוש ולקבל את תיק האוצר; ומי שקיבל חמישית מכוח זה עומד על דרישתו לקבל את תיק הביטחון כתנאי להצטרפותו ל
ממשלה. יש מי שיגדיר זאת כדרישות לגיטימיות אם הכוונה להקים ממשלה יציבה. אבל גם אלה צריכים להודות כי מדובר בתופעה משונה בה מי שהפסיד בבחירות (להזכיר, זה מה שקרה לישראל בתינו של
אביגדור ליברמן) ימצא עצמו עם כל תאוותו בידו כאילו הוא המנצח. לזה קוראים בפשטות, טירוף מערכות.
בנימין נתניהו, שזכה בבחירות האחרונות ברבע ממושבי הכנסת, הישג אישי מרשים, גילה להפתעתו כי זה מספיק לו רק לממשלה של 61 לאחר שהחליט לא להיענות לדרישת ליברמן לתיק הביטחון. והוא, עתה בתור צופה על הטריבונה, לא הפסיק לשרוק בוז לתפקודו של נתניהו. עד שפקעה סבלנותו של ביבי והוא הגיב בלשון סגי נהור שאין לטעות בפרשנותה: " ליברמן מנסה לעשות הסבה מקצועית מפרשן פוליטי כושל לפרשן צבאי שלא עומד בתנאי הסף. אדם שהכדור היחיד ששרק לו ליד האוזן הוא כדור טניס, אדם שלא הוביל מימיו אפילו לא חייל אחד לשדה הקרב ולא קיבל החלטה מבצעית מימיו, אדם שלא שרד ישיבת קבינט אחת מתחילתה ועד סופה, לא יכול להיות פרשן צבאי. ואם לא פרשן אז נשאר רק פוליטיקאי קטן וקשקשן שמתעקש להשיא עצות למי שמנהיגים את המדינה בתקיפות ובאחריות". כך נאמר אך לפני חודש.
בלי למצמץ בחודש זה ניסה
יצחק הרצוג, המוכר יותר בתור בוז'י, לחבור עם
המחנה הציוני לממשלה שאך תמול שלשום בז לה, מתח עליה ביקורת והעיקר, הכריז קבל עם ועדה כי החבירה בכלל לא על הפרק. האיש, שכבר בבחירות הראשונות שלו כראש
מפלגת העבודה מוכן היה להתחלק בהנהגה עם
ציפי לבני, העומדת בראש תנועה וירטואלית, הוכיח מאז כי הוא יושב על כסא גבוה ורגליו לא נוגעות ברצפה. בלא למצמץ בעיניו הוא הצדיק את המו"מ על הצטרפות לממשלה לא רק בנסיבות היסטוריות שנוצרו לפתע (נאום נשיא מצרים א-סיסי) ובאפשרות שמדינות באזור יתקרבו לישראל, אלא גם באפשרות שמפלגתו תקבל שורה של תיקי שרים וסגני שרים, שאמורה לאפשר לו "גם להחזיק בהגה". בכך חיקה הרצוג את קודמיו בראשות המפלגה כאשר רצו להצטרף לממשלה בראשות הליכוד: אנחנו נשרת את המדינה ולא מדובר בג'ובים.
חבל שהוא לא למד את קודמיו. אילו היה עושה זאת היה מבין כי אין שום תוחלת בהצטרפות כזו כי אין שני נהגים ליד הגה. לא מדובר בממשלה אחדות אמיתית, כזו שאם יש בה צורך היא מוקמת בשעת חרום בלבד. בוז'י לא הפנים את הכלל הפשוט אבל הבסיסי כי כדי להחזיק בהגה צריך קודם לנצח בבחירות, אחרת אתה מתגלגל למצבו של
שמעון פרס ב"תרגיל המסריח" ב-1990 ולאהוד ברק, בראשית עשור זה, שבאין ניצחון בבחירות הסיק שהאפשרות היחידה להימצא ליד הנהג היא לעזוב את המפלגה שלא רוצה בכך, להקים את סיעת עצמאות ולקוות לטוב. אבל זה נגמר לא טוב וסיעת עצמאות שבקה חיים תוך זמן קצר.
לא בטוח כי ביבי נתניהו עשה תרגיל לבוז'י כפי שרבים סבורים. הוא, שניצח לבדו את הבחירות עבור מפלגתו התגלה שוב כאותו אחד המדבר בקול רועם ומאיים, צועד מהר מהר וכאשר מתקרב ליעדו מנמיך קולו ופוסע לאט-לאט. אילו רצה בליברמן כשר ביטחון ביבי היה מוותר לו כבר במהלך בהרכבת הממשלה. במקום זה, הוא נאלץ לשמוע את כל אלה שנכנסו לכנסת על גבו, מטיפים לו לצרף את איווט ליברמן כדי לחזק את הממשלה, הלאומית בלשונם, הכוללת כזכור גם את החרדים האנטי-ציונים. שנה ורבע ביבי עמד בפרץ עד שנכנע ל"קול התנועה". אני סבור כי הוא מודע לכך כי המינוי הזה לא יהפוך את חיי ממשלתו לנוחים יותר. גם אם מינויו של ליברמן לשר הביטחון לא יניב את התוצאות האפוקליפטיות שיש מי שחוששים מהן, עצם המהלך משדר אי-טבעיות, אילוץ בעיני שכנינו וידידנו בעולם.
בני בגין הגדיר את המינוי בפשטות, מינוי הזוי. אבל את בגין, עם דעותיו הסדורות, כבר מזמן לא סופרים בליכוד למרות ייחוסו המשפחתי הייחודי. אם יש מי שמזדהים עמו קולם לא נשמע, ולא במקרה, למעט בוגי יעלון מסיבות מובנות.
ועוד מסקנה חשובה: באירוע הנוכחי, כמו גם במספר מקרים בעבר, מתברר כי בשיטת הממשל שלנו לעתים אין כמעט ערך לתוצאות הבחירות לכנסת: אתה יכול לנצח בהן ולהיות אזוק באזיקי הקואליציה המונעים ממך חופש החלטה; אתה יכול להפסיד בהן ולהיות בעל כוח והשפעה משמעותיים; ואתה יכול להתנגד ולעלוב ביריביך הפוליטיים בכל כינויי הגנאי ויום לאחר מכן להתחבק אתם - תמיד בנימוק כי זה משרת אינטרסים לאומיים ולעולם לא כי זה לטובת האינטרסים האישיים. הפרת אמון הציבור והפרת הבטחות? הצחקתם אותם. ולכן, עד שהציבור לא יבחר באופציה של לבוא עמם חשבון, הסיכויים לשינויים הם יותר בגדר חלום באספמיה.
