ראיתי עכשיו הקלטה של השידור החי בו גברה סערת ליבו של
רוני דניאל על כל הזהירויות המתחייבות ממעמדו של פרשן מקצועי ותיק, מנוסה, בקיא בגבולות שמסורת השידור הציבורי תוחמת בין מראיין למרואיין. הוא חצה את כל הגבולות האלה. הבקרה לא עבדה. אולי לא יבואו עימו מעסיקיו חשבון מכוח המוסכמה כי אי-אפשר להתפרץ כך יותר מפעם אחת, כי צייתנותו המופלגת לחוקיים הכתובים והלא כתובים של המותר והאסור לכתב ולפרשן במשך שנות שירות מסורות עומדות לו, ואולי מפני אותה חמלה מעושה לעיתים קרובות הלועסת את הכלל האנושי הטוב כי אין דנים אדם בשעת צערו או כאבו או כעסו.
מה אמר? לנוכח המהירות אין עוצר בה שאט מזל"ט ההדחה של שר הביטחון וביצע בו סיכול ממוקד על חטא הגיבוי הערכי שנתן לצה"ל, שתבע מעצמו הקפדה יתרה על שמירת הציוויים האתיים החלים עליו גם בסופות הקרב, ולנוכח הלחצים שהכריעו את ראש הממשלה והביאו אותו לכלל החלטה למנות תחת רמטכ"ל בדימוס, נחוש אך זהיר, יודע קרב אך נאמן לעולם המידות, תיאורטיקן של כוחנות בוטה מוצהרת, לנוכח אלה אמר כי הוא חרד לעתיד המדינה. הוא, אמר, אבר מאבריה, ולא ייקרע מעליה לעולם, אולם ילדיו, אמר, אין הוא יודע עליהם כי יעמדו בסחף הערכי שמניע שלטון להמליך פוליטיקה קצרת טווח וקצרת רואי על האחריות לגורלה לאורך ימים של המדינה. כך, בניסוח קרוב אמר.
מילה במילה מה ענה לו באולפן בשידור חי לרוני דניאל חברו אמנון אברמוביץ, איש מקצוע מאין כמוהו אף הוא, ותיק ומנוסה ונבון דבר, שלא יכול היה להסתיר את השתאותו? משהו מעין, 'הכל עובר חביבי, כשם שימיו של כל אדם קצובים, גם ימי המדיחים קצובים, והכל בינתיים, ועל בינתיים מוטב להשליט בקרה, על בינתיים מוטב לקיים "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם". יותר מזה אמר לו, 'גם על מי שכה הרתיח את דמך עתידה לעבור כוס, ובקיצור, רוני יקירי, הירגע'. כל זה פרפרזה כמובן, לא ציטוט מילה במילה, אבל לא פרפרזה מפריזה.
ואני על מה אני כותב בכאן? על אמנון יותר מאשר על רוני. ההתפרצות, אותה היה צריך לרסן כמחויב מאדם היודע היטב כי פריצת גבולות גוררת פריצת גבולות נוספת, כי "חרוק שיניים והמס" היא צו גדול, כי יש מקום לצעוק אמיתות ויש מקום לפתוח מרחב לצעקת מי שחופשי לצעוק מליבו, היא התפרצות שרוני היה צריך לכבוש אותה. אבל היא מן המקום בו נקווים כאבים כנים. אבל אמנון, מה אמר אמנון? שאם הכל בינתיים הכל מותר בינתיים? ואם אינו מותר גם בבינתיים - הזעקה על הבינתיים אינה חכמה? הרי כל החיים כולם בינתיים, וכל מחאה היא על בינתיים, וכל חטא הוא בינתיים, ואפילו בינתיים אחד מוליך להתפתחויות מדאיגות - גם הן לא תתרחשנה אלא בבינתיים הבא. אם הכל בסופו של דבר עובר, אין בינה במחאה, ואין לו לחכם אלא להמתין ולהמתין עוד ועוד עד קץ הימים? יש מקומות בהם קוראים לכך סופיזם. ויש שקוראים לכך ביטול מצוות הצעקה.
ועוד, ואי-אפשר להבין אחרת, מה שאמנון אמר לרוני אגב ההתחמקות הזאת מקביעת עמדה למתחם הבטוח של דברי חוכמה מצויה, הוא שרוני צודק, אבל סערת רוחו העיפה שלא בטובתו ולא בטובת העניין כולו את שיקול הדעת ההישרדותי שלו לכל הרוחות.
בינתיים זאת אמירה קשה.
