"
המחנה הציוני" נידון לפירוק, עם שני מחנות שניצים זה בזה. הדברים אמורים בקרב-הישרדות, שככל הנראה ילווה התכתשות, שממנו יצא רק שסע גדול. הנזק מכך יהיה בלתי-הפיך, ואת מה שנעשה אין סיכוי להשיב.
זה בדיוק הזמן להודות שבוז'י או שלי אינה הדילמה. לשניהם יש תווית של מפסיד ומוכה: לשלי מבוז'י, ולבוז'י מביבי. עכשיו מתכתשים "בני הזוג" ביניהם, על חשבון מפלגתם, שהולכת רק פייפן - לשביעות רצונו של מנהיג הליכוד.
אחרי המכה הקשה שספג זה עתה - הגיע זמנו של בוז'י ללכת. הוא איכזב בדרכו על כל צעד ושעל, ונותר בסופו של דבר מבודד ונטוש. גם אפסו סיכוייו להכניע את שלי, שאיבדה עוד מקודם סיכוי להנהיג. לפיכך זה הזמן להסיק מסקנות.
נחלש ומותש על אף שנבחר לכהונת יושב-ראש - בוז'י לא היה אף לרגע מנהיג. ומלבד העובדה שהמאיס את עצמו - גם קסם אישי מעולם לא היה לו. ניתן למצות את דמותו בקביעה, שעלה בידיו, מן הסתם, להוכיח - שאין הוא מריח וגם לא מסריח.
הישועה, בוודאי, לא תצמח גם משלי - אחרי שכשלה בקרב נגד בוז'י. אז הגיע הזמן להודות קובל עם - שזמנם של השניים כבר תם ונשלם. האם הם זקוקים שנכרע להם ברך, כדי שיואילו, סוף-סוף, לפנות את הדרך? .
אז למען השם והגילוי והנאות, זה בדיוק הזמן הראוי להודות, ש"המחנה הציוני" נזקק, בדחיפות, לכוח רענן וחדש, אחרי שנותר כה נחלש.ומותש.