ספירת העומר - חינוך לקדושת מיתוס הכוח (כ)

קוטביות מדהימה נפרסת לפנינו בין איך שאנחנו מציגים לילדינו את בר כוכבא, או ליתר דיוק את שמעון בר כוזיבא, ובין הדמות שעולה מהמקורות שבידינו. מהתל בנו שר ההיסטוריה. דווקא חוגים דתיים - המציגים עצמם כמי שסרים לדעתם של גדולי תורה, ואף דורשים מאיתנו לסור למשמעת החלטות מועצת חכמים כזו או אחרת - הם שמהללים ומשבחים את דמות, שפעלה בניגוד מוחלט לדעת הרוב המכריע של הסנהדרין. לצערי, גם חלק הארי של הציבור החילוני חוטא בחטא כבד של אידאליזציה, הסוגדת לדמות ללא כל קשר איך שהיא מוצגת במקורות. על-פי המדרש בבראשית רבה, ס"ד, בהתכנסות שהייתה בבקעת בית רימון מועלית דרישה למרד נגד הרומאים. נגד דרישה זו מושמע קול תקיף של רבי יוחנן בן חנניה, תלמידו המובהק של רבן יוחנן בן זכאי, התובע להמשיך את הקו הפרגמאטי של חכמי ישראל, כפי שניווט רבן יוחנן בן זכאי מאז שנת 70 לספירה. רוב מוחלט בסנהדרין הקפיד לאמצו במשך למעלה מששים שנה, עד פרוץ המרד ב-132 לספירה. לצערי, הזדהות הציבור החילוני עם בר כוכבא נובעת מהצורך ליצור דמות מופת, שתתאים לאידאלים של יהודי כוחני, שמייחלים לתקומתו בארץ ישראל. לשם כך מוכנים להתעלם משלל מקורות המציגים לנו מנהיג, שהחרים בברוטאליות אדמות ויבול כדי לרכזם בידיו, בידי השליט הוא הנשיא המשיח לבית דוד.

הוא היה גיבור

חברה שרצה בעיניים עיוורות לחיק המילטאריזם מוצאת את "מופת" שעולה מדמותו של בר כוכבא ומצליחה לנכס אותו במערכות החינוך ובתנועות הנוער. אותו ציבור חילוני, שאימץ את ה"מופת" של הדמות, מוכן להתעלם מהכזב המשיחי שליווה אותה, שחסידיו הקנאים הציגו כי הנה נולד מלך המשיח לעם ישראל. ביטוי לכך יש לנו בשתי גרסאות בתלמוד ירושלמי ברכות, ב, ה' עמ' א וגם במדרש (איכה רבה א, טז). מצערת העובדה, שמתמכרים היום לסם משיחי של דמות, אותו הזינו בשכרות רבה חוגים קנאיים ב-132, שנת פרוץ המרד. כיום, יש יורשים לאותם חוגים קנאים, הסוחפים להערצה משכרת ומשקרת של בר כוכבא בחוגים, שהייתי מצפה שיתנערו מאותה משיחיות כוזבת. אני ער לעובדה שהמרד פרץ כתגובה לעריצות רומאית וגזרות שמד. אבל אל לנו לגדל את ילדינו על אגדות גבורה, לפיהן בר כוכבא היה מוציא מפיו אש, מקבל בליסטראות שירו רומאים זורקן בחזרה והורג בהם (ירושלמי, תענית, פ"ד). ובעקבותיו קונה לו מקום נכבד אצל ילדינו הרכים השיר של קיפנס - "הוא היה גיבור, כל העם אהב אותו, כי הוא היה גיבור". מצער, שמערכת החינוך נותנת יד לגדל דור על סיפור מבחני האומץ והנאמנות, שערך בר כוכבא לחייליו בנכונותם לקטוע אצבע. מבחן שהומר לאחר מכן ביכולת להוכיח כריתת עצי ארז בלבנון. אנחנו עדים לסיפור "מופת" של פטריוטיזם מסוכן, לפיו בר כוכבא היה מוכן להרוג את דודו אלעזר המודעי, כי הדוד סבר שבר כוכבא טועה בכל מהלכיו הצבאיים. וההכשר להוצאה להורג הייתה בגילויים של "אי נאמנות". אינני רוצה שבני דורי יגדלו על "מופת" של דמות, שהעמיד בסכנה את קיומו של עם ישראל במהלך הצבאי, שהוא יזם. מהלך שגבה מחיר דמים יקר. מופת הכזב של בר כוכבא משרת אידיאולוגיה, שיש לה מהלכים רבים במערכת הפוליטית בישראל, ולצערי, גם בחוגים רחבים של הציבור בישראל.