אדוני ראש הממשלה, אדוני שר החוץ,
אני קשור לעיר מרסיי קשר אישי. חייתי בה כילד לאחר שברחנו הוריי, אחי הי"ד ואני מן המחנה בו חבשו אותה שלטונות וישי שהורידו אותנו מן הרכבת בה נסענו מבלגיה שם נולדתי. בנובמבר 1942 נכנסו כוחות הרייך לצרפת של המרשל פטן. במעבדה הקטנה בה עסק אבי בזיוף מסמכים בעבור מחתרת המק'י, הכין גם לנו זהות שאולה ותיעוד צרפתי, עד שב-26 בינואר 1943 הסגירו אותו, לא כיהודי אלא כמוקרד ב'מלכות'. הייתי נוכח במאסר. הבטיחו לנו כי איננו נלקח אלא לחקירה קלה ולמחרת ישוחרר. הייתי במרתפי הגסטפו שבמרסיי עם שחר. אמי עליה השלום לא דיברה מילה צרפתית. אני, ילד בן שמונה הייתי הטוען, הדובר, התובע. ללא הועיל. אבא נשלח לדרנסי, משם לאושוויץ. אמי נטלה גורלה וגורלנו בידיה ועשינו דרכנו אל הגבול השוויצרי. אחרי ניסיונות בהם עמדנו, מאסר, של אמא, שיגור למנזר של אחי הי"ד ושלי, חצינו את הגבול רגלי לשווייץ. אחרי 14 יום נולד אחי לאי"ט בלוזן.
שבתי למרסיי ב-1946. ב'קן דארנס' היינו בתוך אלפי שרידי העם שלא היה לו לאן ללכת, לקראת עלייתנו באונייה שתוביל אותנו לחופי ארץ ישראל כמעפילים. הבריטים חיכו לנו על רציפי חיפה ובין חומות גדרי תיל הסיעו אותנו למחנה המעצר בעתלית.
שבתי אחר שנים למחנה במרסיי. עשרות אלפי ילדים מן המגרב הוכנו בו לעלייה לישראל. ראובן פויירשטיין ז"ל כתב שם את עיקרי ספרו "ילדי המלח". הייתי שליח תנועת בני עקיבא בצרפת ומאותו מחנה יצאו כל שליחי כל התנועות למקומות שליחותם. לימים, כשעמדתי בראש מחלקת העלייה בבריטניה, ביקרתי במחנה שם פעל אולפן לגיור. ביתו של שגריר בריטניה בישראל עברה שם אולפן לגיור. מרסיי הייתה בירה של עליות.
כאשר כיהנתי כראש המחלקה לחינוך תורני בתפוצות עשיתי רבות במרסיי לסייע בבניין רשת חינוך יהודית ציונית. קשרתי שם קשרים עם ראשי הקהל והתרשמתי עמוקות מן הדינאמיות ומן הרעננות היהודית על כל מיפגניה שעשו את הקהילה לכוח תרבותי, חברתי, ציוני.
לפני שנתיים זכיתי לקבל מראש עיריית אחת הערים החוברות יחד לעיר מרסיי מדליית אזרח כבוד של העיר מרסיי רבתי לרגל פרסום תרגום ספרי "אישה אחת" לצרפתית, לאחר שהספר זכרה בפרס ויצו האירופי. הקונסוליה בעיר הייתה לי לאכסניה מאלפת, נכחה באירועים, סייעה בידי להופיע בבתי הספר ולשוחח בה שיחות על ארץ ישראל שלנו, וקשרה אותי לאמצעי התקשורת של העיר התוססת הזאת.
איני בא לומר את כל אלה אלא כדי להצדיק את העזתי לפנות אליך במכתב גלוי ולבקש הערכתך המחודשת להחלטה לסגור את הקונסוליה במרסיי. קשריי האינטימיים עם העיר נותנים לי, עם הצניעות הראויה, רשות לכך בעיניי.
השיקולים לקיום או לנעילה של נציגות ישראלית הם בידיך. העיר מונה כמיליון איש. מרסיי המטרופוליטנית כשני מיליון. היא רחוקה מרחק אלף קילומטר מפריז. הנזקק לשירותיה של ישראל הדיפלומטית והוא דייר כל דרומה של צרפת, לא רק בן הקהילה המונה כשמונים אלף נפש, יתקשה עד למאוד להיענות לצרכיו בלי לשנע עצמו למרחקים. יתרה על כך, מרסיי, בירת דרום צרפת, המשקיפה אל חופי המגרב, הייתה למקום ריכוז גבוה של מאמינים איסלאמיים. יש ראשי דתות המקיימים קשרים תרבותיים וחברתיים שיש להם השלכה מדינית בלתי מבוטלת בעיר ההומה הזאת. אך עם זאת, אין צריך לומר שהמתחים המטיחים לעיתים מוסלמים ביהודים טעונים מאבק מתמיד ומאבק זה אינו קהילתי בעיקרו אלא אקסטנציה כמעט בלתי נמנעת של המאבקים על המדינה היהודית שלנו.
אין לי ספק כי שקלת את כל אלה בהתירך, כך מדווחת העיתונות, לפקידות הבכירה של משרד החוץ לבצע חיסכון כספי הכרחי כנראה, באמצעות סגירת הנציגות הישראלית הזאת. אנא ממך, תבוא לפניך בקשתי לשקול מחדש, להעריך הערכה נוספת את שכר סגירת הנציגות כנגד הפסדה הגדול של ישראל ושל הקהילה היהודית התוססת הגדולה בעיר ובבנותיה. מרסיי צריכה לנציגות ישראלית. ישראל צריכה לנציגותה במרסיי. ואני, מנאמני המשרד העושה באמצעים שאינם עומדים בשום יחס לצרכי משימותיו מעל ומעבר למה שמגבלות תקציביות גוזרות, משוכנע כי הכל נלקח בחשבון, אך פונה למרות זאת אליך מתוקף מחויבותי העמוקה האישית, הציבורית, לעיר אליה נקשרו חיי, לעצור ולבחון מחדש. אני עושה כן גם מתוך אמונה שלימה כי סוף דבר, עומק הדבר, הוא הדאגה לברכתה של המדינה ולשמירת חוסנה של הקהילה היהודית הגדולה, ולקידום הצלחת מאבקה של ישראל בקרב האומה הצרפתית.
