שלושת הימים האחרונים לא היטיבו עמי במיוחד. הם הציפו אותי במעין צונאמי קטן של "פיגועים". במחשבה שנייה, אולי הפיגועים לא הגיעו ממצולות הים אלא ממרומי השמיים, מהכוכבים. אני לא מבינה באסטרונומיה ולכן גם לא מתיימרת להאמין בהם. אבל לו הייתי מאמינה בתורה זו, הייתי מגדירה ימים אחרונים אלו כמתקפת הכוכבים ושליחי האלים עלי אי-שם למעלה ש...
הכל התחיל לאחר שהפעלתי את מדיח הכלים בתום מסיבה משפחתית. נפנפתי בנימוס כל ניסיון לעזרה בתואנה שיש מדיח נהדר ואין צורך בפעילות ידיים מיותרת שתזיק לעור הידיים הענוג של בנות משפחתי. הגברים כבר השלימו עזרתם בתחילת הערב כאשר פתחו בקבוקי יין ודאגו לקרח. הלכתי לישון בידיעה שבבוקר, כרגיל, אמצא את כל הכלים והסכו"ם מבריקים בניקיונם.
לא כך קרה בפותחי את דלת המדיח לאחר תום ההפעלה. הכלים נותרו מלוכלכים עם שיירי אוכל ושומנים. למרות סבב התוכנה שפעלה לא היה זכר לשטיפה ורחצה. טלפון לחברת הביטוח הבהיר לי שהוא הסתיים. הופניתי למקצוענית שטענה שיש להוסיף חומר ניקוי מיוחד אל תוכו של המדיח כאשר הוא ריק ולהפעילו בטמפרטורה נמוכה. השליח תמורת מחיר נאות הגיע. המשימה בוצעה. התוצאה: נאדה! הלכלוך נותר כשהיה.
עודי עומדת ובוהה בחוסר אונו של המדיח שלי, עטף אותי גל חום נוראי ואגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחי. מה קרה, הרהרתי, הרי הפעלתי את המזגן. רצתי אל השלט, הוא היה על ON. נעמדתי מול האשנב פולט הקור, אין אוויר. כיביתי והפעלתי שוב, אפס אפסים. אין רוח, אין קור, אין קירור, המזגן מת. מילא, אם אין מדיח, יש כפפות וסבון כלים "ולא יזיק לך זמנית גם לעבוד קצת" כמו שידיד אחד שלי הגיב כאשר סיפרתי לו על שביתת המדיח. אבל מזגן? אני לא מסוגלת לחיות בלעדיו. אחת הסיבות שלא נסעתי למזרח הרחוק היא הלחות האופיינית לאזורים אלו. הלחות "מנבילה" אותי. אני כמו פרח שנובל בבת אחת. בקיץ אני חייבת מזגן.
לאחר הפצרות "הצילו" נואשות, הגיע הטכנאי שלי באותו יום. "המדחס מפרפר", פסק לאחר בדיקה, "צריך חדש". המילה מפרפר הזניקה את מצפוני. יש דברים גרועים יותר. הלב מפרפר, זו בעיה אמיתית. ניסיתי קצת להירגע. קצת להיכנס לפרופורציה. "אוקיי", הטכנאי הרגיע אותי, "אביא לך מדחס חדש ואשתדל כבר מחר". למחרת אכן הגיע עם מדחס חדש. הוא הרכיב אותו ועדיין המדחס המשיך לפרפר. בשלב זה עדיין אין לי מזגן וייתכן שהבעיה היא במנוע, וזאת אדע במשך השבוע. הצילו! "ובכל זאת, רגע, זה רק מזגן, זה לא הלב, קחי את הכל בפרופורציה", לחשתי לעצמי.
"אוקיי", המשכתי בשיחתי העצמית, "אתחיל בקפה שחור. אומנם הוא גורם מעורר, לדעת כולם, אבל אותי הוא מרגיע". ניגשתי להפעיל את תמי 4 ועיניי חשכו. השיש עם צונאמי קטן יחסית, אבל שיטפון של מים שהמכונה הוציאה. מיד הפעלתי אמצעי מיגון של מגבות שריפדו את תחתית המכונה. אומנם היא עבדה והצלחתי למזוג לי קפה שחור אבל מחר יום ראשון, לרשימת הטלפונים של אס או אס, הצטרף גם הטלפון של תמי 4.
ואם חשבתם שבכך הסתיימה סאגת המתקפה עלי, טעיתם...
התיישבתי קצת לנוח עם ספל הקפה וגם קצת לחלוק את כל הבעיות עם כמה מחברותיי וחבריי, לזכות בטפיחה אייפונית על השכם הווירטואלית, לקרוא כמה מילות נחמה ו/או עצות ווטסאפיות. הפעלתי את מכשיר האייפון 6 שלי, מתנת בני הצעיר שהביא לי באחד מביקוריו, ועיניי חשכו. הודעות ללא סוף מחברים שניסו להשיג אותי בנייד והמשיבון מיד ענה להם מבלי מרווח זמן לצלצולים שלא הגיעו אלי. התנפלתי מיד על ההגדרות וניסיתי למצוא אחת שתאפשר לי להאריך את משך זמן הצלצולים ולא מצאתי. אף הגדרה לא ענתה על אפשרות השינוי. מיד כתבתי הודעות לכולם על התופעה המוזרה שהתקיפה אותי נגד רצוני וביקשתי מהם להשתמש רק בווטסאפ ולשלוח אולי גם פתרון לבעיה.
קיבלתי מספר הצעות, אף אחת לא הועילה. והנה נכדתי חני שלחה לי הודעה: "יפה שלי בוקר טוב, ראיתי מה שכתבת. אולי הפלאפון שלך על מצב ירח?". "מה זה מצב ירח?" עניתי לה מיד. "אהה", חשבתי לעצמי, "זו אשמת גורמי וגרמי השמיים בכל זאת, אם לא הכוכבים והאלים, זו אשמת הירח". וכאן טלפנה אלי חני בטלפון הנייח הביתי והדריכה אותי: "תלחצי על כפתור המכשיר הראשי ותעלי עם האצבע למעלה. שורה עם תמונות ירח תעלה. כולן צריכות להיות בצבע אפור. אם יש אחת בצבע לבן, תלחצי עליה שתשתנה לאפור". לחצתי, שיניתי לאפור והכל חזר לתיקונו. עכשיו אפשר לטלפן אלי לנייד ואני שומעת את הצלצולים והמשיבון עונה רק לאחר זמן הגיוני. לפחות בעיה אחת נפתרה בזכות חני בת הדור השלישי, דור שכל כך מבין בכל הטכנולוגיה המסובכת הזו.
הקפה השחור מזמן התקרר והכנתי חדש ותוך כדי הלגימות עשיתי סיכום וחשבון נפש: נכון, עדיין המזגן, המדיח והתמי 4 בחלקם מקרטעים ובחלקם נדמו. מרוב תקלות שכחתי להוסיף גם את מכונת הצילום שלי ששבקה חיים לפני למעלה משבועיים ועדיין לא רכשתי חדשה. הפרפור מופיע רק במדחס ואולי במנוע המזגן אבל לא בלב האנושי. וישנם דברים כל כך הרבה יותר גרועים: חדשות הבוקר בשלושת הימים האחרונים - קטל בדרכים בכל יום. תאונות עבודה של הפועלים בבניינים הגבוהים הולכות ומתרבות;
רצח ונקמה בעולם התחתון, רצח במשפחה, מעילות של הון-שלטון, גזענות הולכת ומתגברת, שרים בעלי מצפון מתפטרים, תלונות רבות על ביטוח לאומי שמתמחה בהשפלת הזקנים, פיצויים ליוצאי השואה שמעוכבים ברצון כנראה לחכות למותם שלא נראה רחוק במיוחד לאור גילם המתקדם, אזכור האסון של התמוטטות הרצפה בחתונה לפני חמש-עשרה שנה ועד היום לא ניתנו פיצויים למשפחות ההרוגים והפצועים, בניית שכונות רבות בפתח תקוה ובערים אחרות ללא תכנון של גני ילדים, בתי ספר, מרכזי קניות, מתנ"ס, אמצעי תחבורה, מדרכות וכבישים, ההבטחה החגיגית להגדלת התקציב לחינוך מיוחד, דבר לא נעשה, "אפילו מחשב פשוט לילד אוטיסטי לא ניתן". ואני כבר לא מדברת על שר הביטחון החדש ועל התפטרותו של יעלון ושרים נוספים, וגם לא על הכספים הנשפכים כמו צונאמי בבית ראש הממשלה, משפחתו ופמלייתו.
לעומת כל אלה, מה לי להתלונן על בעיותיי ה"טכניות" שבסופו של דבר ניתנות לפתרון גם אם ייקח קצת זמן וכמה עשרות או מאות שקלים.
מה בכל זאת טוב לי בארצי הקטנטונת?
זו ארצי שלי ואין לי אחרת. אני מוקפת במשפחה חמה, בנים ובת, נכדים ונכדות, חברים וחברות. אני מתנדבת שנים בארגון ויצ"ו הארצי והעולמי בתחומים רבים, ביניהם בקליטת העלייה הרוסית והאתיופית בשנות ה-90. במשך ארבע השנים האחרונות אני מתפקדת כיו"ר של פרויקט נהדר שהוא פנינה בפני עצמה: בית ע"ש פרופסור תיאודור הויס Prof. Heuss שהיה נשיא גרמניה המערבית לאחר מלחמת העולם השנייה, אנטי נאצי ופרו ישראל.
בשנות ה-50 בביקורו בישראל הביע את דעתו שיש כאן שכבות רבות שבאות מרקע סוציו-אקונומי נמוך והן זקוקות להעשרה בתחומים רבים. ביום הולדתו ה-80 אשתו נתנה לו מתנת יום הולדת: קרקע בהרצליה פיתוח שאז נחשבה במקום כ"סוף העולם". הוא נתן אותה במתנה לארגון ויצ"ו כאשר הנשיאה דאז, הגברת רעיה יגלום, הרימה את הכפפה והפכה את המקום לבית על שמו.
הבית מתפקד כבית הארחה עם 13 חדרים ברמה של 5-4 כוכבים, מטבח וחדר אוכל, אולמות להרצאות וסדנאות. צוות הבית כולל מנהלת, מזכירות, אם בית, טבח ועוזר. ויצ"ו משתפת פעולה עם משרד הרווחה שמפנה אליה את הקבוצות מכל רחבי הארץ הזקוקות להעשרה. כל סדנה נמשכת כ-4-3 ימים. ישנו סל שלם של יועצים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומדריכים. מנהלת המקום, חלי יחיאלי, ביחד עם העובדים הסוציאליים, בונים תוכניות המתאימות לסוג הקבוצה, היכולה לכלול הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, הורים לילדים שפרשו כנפיים, אימהות חד-הוריות ונשים מוכות, ועוד ועוד. הקבוצות רב-גוניות וכוללות יהודים, ערבים ודרוזים, דתיים וחילוניים.
פרויקט זה הוא אחד מיני רבים של ארגון ויצ"ו העולמי והוא פרויקט הדגל של ויצ"ו גרמניה. לולא ארגוני המתנדבים/ות, המצב בארץ שלנו היה הרבה הרבה יותר גרוע.
אז, כן, למרות התמונה השלילית במדינה שלנו שפרשתי, ישנם דברים טובים שכל אחד ואחת יכול לאמץ, ובעיקר את היכולת להגיע לפרופורציה הנכונה כאשר דברים שוליים טכניים מפריעים לנו אישית. על כך אפשר להתגבר, הרבה יותר קשה להתגבר על התופעות המדאיגות שציינתי ועל התפנית הימנית-קיצונית של ממשלת ביבי.
יש רק לקוות שלנכדינו יהיה עתיד ורוד יותר. ובינתיים, על-מנת להמשיך ולשרוד, אני פונה לגורם הכי הכי מרגיע והוא המוזיקה בכלל והקלאסית בפרט, ומדי פעם אני משננת שוב ושוב את המילה המאזנת כל כך: "פרופורציה"!
