ארבעים ותשע שנים אני עולה בהר הזה. בשנה הראשונה עליתי ימים אחרי שהטמינו את מתי ירושלים. היו מצוקות של חיים שגזרו כך על מתים להיטמן לבדם, לא אבות ולא אימהות ולא רעיות ולא אחים ולא אחיות ולא רעים אהובים, רק הם. העת האיצה בטומנים. הם היו רשויות. לא היו חייבים בזהירות בעומק הפצע שאינו מגליד בפנים בבשרו הנעלם של מי שלא עמד בגופו מול הבור הפעור הקולט את מתו. אבל מאז, אנחנו עולים בהר מדי שנה בשנתה. נטיעות שנטע הזמן החולף בטרשים של ההר מתגבהים, נעים ברוח, רעננים כבשורה ירוקה בתכלת. הם שומעים שקט.
שורות שורות של קברים שאומרים דבר אחד וכותבים ריבוא שמות שונים שעדיין מתכנסים בזיכרונותיהם, נחות בצל העצים השחים ברוח. אני חש בי כי מן השמים ירדה תבונה גדולה על אלמונים שאיני יודע שמותם שהורישו לדורות קברי לוחמים העושים את כולם אחווה אחת גדולה בה אין למוות אלא שיעור אחד, המוות, ובהם זוכר כל סופד רק למת אחד, למת שלו בתוך ריבוא המתים. מאין לקחו כל כך הרבה הצנע לכת עם אגודת מתי מלחמות ישראל.
יראת כבוד בכבישים הצרים ובשבילי האבן, נעות חבורות. הן עולות אל הקבר שלהם להקיף אותו במילות תהלים שאומרות כבר אלפי שנים אותה שירה, אותה תוגה, אותה תפילה, אותה תקווה, אותם ייסורים. כל חבורה אומרת את שלה, וכל מה שאומרת חבורה אחת אומרות כל החבורות כולן. ההר לוחש.
לא כל מי שעמד כאן לפני כמעט שנות יובל, עומד פה היום. מי שעמד עול ימים ולא פרש מחייו, עומד כאן זקן ובא בימים. נשים שבכו כאן כעלמות גזולות, ועודן בינינו, בוכות שחוחות מימים שאינם עומדים. יובל משנה את הבריות. יובל מביא את מי שלא היה כאן עדיין כשהוא יצא לדרך. או היה עולל, ובגר, או לא היה עדיין, אבל ילדים, שמביאים אותם לזכור את הגדוע באים הרבה מאוד. עומדים ליד אבותיהם ואימהותיהם ביראת כבוד. הם לא יכולים לדעת מה זה למות. אולי אף אחד אינו יכול לדעת, הם - פחות מכולם, אבל הם לומדים לדעת כי החיים סביבם שומרים עליהם לשמור את שמות המתים, בשמם שלהם, בעלותם בהר.
אין אבלות בהר. האבלות היא יום יום. רחוק. בבתים. במי שעדיין כאן להיות אבל בינו לבינו. בהר זאת שבועה. כל חבורה וחבורה העומדת סביב לקבר שלה שנחצב מן האבן ממנה חוצבו המצבות כולן, עומדת כאן לבדה, אבל אני חש בה ששבועה של מי שאיננו כאן היום, אם יש למתו קבר וכבר לא בא, אם אין לו כי המלחמות לא אספו אותו אל מדורה האחרון, היא שבועה של כלל ישראל, ויש אמן גדול בעולם שאיננו נשמע, כי בהר הלוחש, אין שומעים אלא לחש.
ערב יום ירושלים התשע"ו