כמו תמיד כאשר נחשפת התנהלות לא ראויה של מישהו מהשמאל, באורח פלא העניין נשכח בתוך מספר שעות או ימים. המקרה האחרון היה הראיון האחרון של ראש המוסד לשעבר
מאיר דגן המנוח.
בתוכנית "עובדה" נחשף כי בשנת 2010 פעל האיש מאחורי גבו של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון דאז,
אהוד ברק, וסיפר לראש ה-CIA על כוונתם לתקוף את מתקני הגרעין של אירן.
מהמשדר עלה כי דגן לא סמך על ראש הממשלה ועל שר הביטחון, וכל רצונו היה לעצור אותם. ליאון פאנטה שעמד בראש ה-CIA והיה מזכיר ההגנה האמריקני התראיין וסיפר כי כל בכירי ממשל אובמה היו בובות על חוט של הבית הלבן. אובמה הסתיר אפילו ממנו שהתכתב עם האייתוללה חמנאי, ולו עצמו לא היה כל משקל בבית הלבן. ההחלטות התקבלו אך ורק על-ידי אובמה ובן רודס, סגן יועץ הנשיא לביטחון לאומי. פאנטה עוד אמר כי אחד מתפקידיו "היה למנוע מנתניהו ומברק לבצע תקיפה נגד מתקני הגרעין של אירן". כדי להרגיע את הישראלים, ולהניא אותם מלפעול,"גילה להם", כי קרוב לוודאי שאובמה יפעל צבאית נגד אירן, אך רק כעת הודה, כי ידע שהכול "בבלת" וארה"ב איננה מתכוונת לפעול כלל וכלל נגד אירן.
מאיר דגן ביקש ממנו, והוא שיתף עימו פעולה. בעקבות פנייתו זו של דגן, גבר הלחץ האמריקני על ישראל שלא לצאת להתקפה. מאיר דגן פעל ללא סמכות, ובחתרנות, כדי לסכל מתקפה שמדינת ישראל האמינה שהיא נחוצה.מאיר דגן סמך על ממשל אובמה הכושל ופעל-כנגד ממשלו הוא, וכנגד ראש הממשלה נתניהו שמעולם לא קשר כתרים לממשל אובמה.
לראות ולשמוע ולהתקשות להאמין, שכך אפשר. לנהוג כמו הייתה המדינה רכושו הפרטי, לא להתייחס לראש הממשלה ולפנות באופן עצמאי ועל דעת עצמו, למדינה אחרת, ולעשות עימה יד אחת כנגד המוסד שהוא מייצג? האם רצה להותיר לכולנו "מורשת" שכל פקיד בכיר- הטוב בעיניו יעשה?
כנגד 'גנדי '
רחבעם זאבי רבו הקולות ליטול ממנו את זכויותיו, ועל מה? על פטפוטי נשים בקשר למאורעות שקרו או לא, לפני ארבעים שנה! ועם מאיר דגן, דממו מנועים, כאילו לא קרו הדברים. כי זו ממש בגידה בתפקיד, בממשלה, במדינה... זו שבירת כלים. גם אם חשב דגן שהדרג המדיני אינו ראוי, אינו מתפקד, החלטותיו שגויות, לא הייתה לו הזכות לא לבצע את החלטת הדרג הנבחר.
פעולה מלחמתית אין לדעת את מידת ההצלחה של תקיפה כזאת, לו הייתה מתבצעת. הדבר היה מחייב את מטוסי חיל-האוויר לטוס מעל סוריה או טורקיה ועירק, כדי לתקוף בצפון, מעל ירדן כדי לתקוף במרכז, ומעל סעודיה לתקיפה בדרום, וזו בהחלט הייתה חדירה תוקפנית לשטח ריבוני. מה עוד שטורקיה וערב הסעודית סירבו לכך וטענו כי יראו בכך פעולה מלחמתית.
לצורך תקיפה היו כמאה מטוסים ישראלים משתתפים ומערך המטוסים האירנים היו פי שלושה, כך שהמאזן לא שיחק לטובת ישראל. מכשול נוסף היה הצורך בתדלוק אווירי. מסלול הטיסה הלוך ושוב אם תמרוני התקיפה נע בסביבות 3500 ק"מ. תדלוק אווירי מסוכן כאשר הוא מתבצע מעל שטח אויב שכן מטוסי התדלוק האיטיים והגדולים הם מטרה נוחה לתקיפה.
אי לכך ניצב סימן שאלה כבד על הצלחת מבצע ישראלי עצמאי. חובה הייה לשיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב. ומאחר שידועה עמדתו של אובמה לגבי ישראל ודבריו ה"משונים": "איסלאם היה מאז ומתמיד חלק מובנה מן ההיסטוריה האמריקנית,אמריקה והאיסלאם אינם נוגדים זו את זה, הם אפילו חופפים וחולקים עקרונות משותפים, עקרונות צדק וקדמה, סובלנות ו
כבוד לכל בני האדם"... אם כך, מאובמה אי-אפשר היה לקבל שיתוף פעולה, אבל ייתכן שמדינת ישראל הייתה יכולה לבצע פעולה כזו גם לבד. במינימום נפגעים ובהצלחה מירבית. הלא גם לפני תקיפת הכור בעירק, רבו הקולות האומרים שהדבר מסוכן וכו'. עצם העובדה שראש הממשלה
בנימין נתניהו חשב על מבצע כזה מרמזת על אפשרות כי יש בידי ישראל נתונים הסמויים מעין הציבור.
התקיפה שלא הייתה אפשר לתלותה במאיר דגן... ברמה האסטרטגית קשה לאמוד את הנזק שנגרם למדינה, ועוד בחוצפתו שלא ידעה קץ, הוא תקף והשתלח בראש הממשלה, כינה אותו איש מסוכן, ועוד קיבל על כך מחיאות כפיים מהתקשורת ובלבל את דעת הציבור, שאינו מצליח להבין את המתחולל לנגד עיניו.
דגן היה ראש המוסד. האם לא שמע שמדינת ישראל הקטנה מאויימת בנשק להשמדה המונית? האם לא הבין כי הנכון לעשות, הוא דווקא לנסות לרתום את ארה"ב עם היכולת הצבאית שלה, להתקפה משותפת או לפחות לעמידה פאסיבית לצד ישראל?
ועל זה נאמר: "עבשו פרודות, נשמו אוצרות, נהרסו ממגורות, כי הוביש דגן" (יואל א' יז').
