מה הרוויח
נפתלי בנט במהלכיו הפוליטיים האחרונים, למעט העמקת התהום בינו לבין ראש הממשלה שאיתו הוא אמור לשתף פעולה? במה זה עזר ל(ה)בנות את מעמדו כמנהיג לאומי? במה הועיל לרעיונות שבשמם כביכול יצא נגד נתניהו? האם הוא יודע משהו שאנחנו לא יודעים?
אני זוכר את חגיגות יום שחרור ירושלים בישיבת מרכז הרב בהיותי תלמיד במדרשיית נעם.
מנחם בגין היה אז ראש הממשלה ואחריו
יצחק שמיר. כשראש ממשלת ישראל נכנס להיכל הישיבה וכולם עמדו, לראשונה בחיי חשתי מהו הדר מלכות, אותה "ממלכתיות" מפורסמת. גם כשלא הסכימו עם ראשי המדינה, דיברו איתם בדרך ארץ, לא הפכו אותם ליריבים. מה היה דחוף להשתלח בנתניהו ביום החגיגי? כותרות העיתונים חגגו על המתיחות והסכסוכים בממשלת הימין, מבלי להתייחס לטיעוניו של בנט. האם מישהו חושב שהתקשורת המחבקת את בנט סולדת ממדינה פלשתינית?
בממשלה הקודמת כוחו היה קטן מאשר כיום. התפקידים שבכירי
הבית היהודי ממלאים כיום משפיעים יותר. בנט מוביל מהלכים חשובים במשרד החינוך;
איילת שקד מובילה בחוכמה מהפכה שקטה במערכת המשפטית, שאת פירותיה עתידים לראות בשנים הקרובות אם תתמיד בפעולתה (לכן האחריות העליונה לשמור על הקואליציה);
אורי אריאל עושה במשרד החקלאות מה שלא עשו זמן רב - אז מה דחוף היה להתנגש בראש הממשלה?
איזו סכנה נוראה ריחפה מעלינו, והודות לבנט נפקחו עינינו? מדינה פלשתינית בפתח ולא הודיעו לנו? האם בנט היה מתבטא באופן נחרץ, לו שימש בתפקיד בכיר יותר? מסופקני. הספק אינו רק ביחס למידת המחויבות האידיאולוגית, אלא גם ביחס ליכולת העמידה בלחצים - האם היה עומד שבע שנים מול לחץ בלתי פוסק של האדם החזק בעולם, נשיא ארה"ב?
אפשר להבין, ואף לקדם בברכה לחצים מימין על נתניהו. אסור שהלחץ על הממשלה יבוא רק משמאל - אם בארץ ואם בעולם. טוב לנתניהו להראות שדעת הקהל נוטה לימין ושיש לו אילוצים קואליציוניים להתחשב בהם. אבל השאלה היא כיצד עושים זאת ומתי.
כפי שאמרתי, בנט הפציץ לחינם. במקום לשקם את יחסיו עם נתניהו, הוא מתנגש בו מתוך מחשבה שבכך ימצב עצמו כחלופה מנהיגותית. כדי לממש זאת יצטרך ביום מן הימים לחזור למפלגת השלטון ולהתחרות על הנהגתה. בוחרי הליכוד, ודאי אנשי מרכז המפלגה, אינם אוהבים מהלכי סרק של התנגשויות דמה במי שעומד בראש המחנה. אז היכן ההיגיון?
נזכרתי ביצחק שמיר, שבהיותו ראש ממשלת ימין מובהקת, סיעות הימין, ובראשן התחייה, מיררו את חייו על שהלך לוועידת מדריד בסוף אוקטובר 1991. שלושה בכירים בליכוד "חישקו" אותו, כי לא היה מספיק ימני לטעמם:
יצחק מודעי ו
אריאל שרון ז"ל ויבל"א
דוד לוי. להיסטוריה דרכים משלה ללמדנו פרק בהלכות איוולת פוליטית. לאחר שהימין הפיל את שמיר קיבלנו את ממשלת אוסלו, ולקינוח "החישוקאי הימני" שרון החריב את מפעל ההתיישבות ברצועת עזה.
ראיתי התייחסות לדברי בנט כאל אמירה אידיאולוגית. האידיאולוגיה קשורה לשאיפה להחזיק במלוא מרחבי ארץ ישראל. מהיכרותי את השניים, בנט אינו אידיאולוג אדוק יותר מנתניהו. מכל מקום, ההבדל בין המקסימליסטים לליברלים במחנה השמרני אינו במטרות, אלא בטווח הזמן ובסבלנות ההיסטורית. השמרנות אינה מחבבת מהפכות אלא תומכת בתהליכים ארוכים (אבולוציה ולא רבולוציה).
כמו בזמן ממשלת שמיר ובאירועים נוספים, יש קבוצות בימין הישראלי שמבקשות להשיג הכל או לא כלום. או אז הן זורעות רוח ומטריפות את המערכת הפוליטית, וסופן שהן קוצרות סופה ומפילות עלינו את הבית כולו. אנחנו מכירים את דוחקי הקץ הללו, המבקשים לקרב כך את הגאולה. אבל פעמים שה"קץ" קשור בגאולה רק למראית עין, בעוד למעשה הוא עלול להביא לקץ אחר, חלילה: זה של ממשלת הימין הנוכחית. לא זו הדרך.
