קיבלתי שיחת טלפון בהולה: "קראתי את הפוסט שלך ואני לא מסכים. בוא נדבר". הדובר, חבר טוב שאני יושב איתו לעתים קרובות וגם הפעם נעניתי מיד והשבתי: "על כוס קפה!" "שמע, אתה כותב על פינוקים ומתנות ואני חושב שאתה טועה. הדור הוא דור אחר. שונה משלנו", פתח כשהקפה הגיע לשולחן. "יש לי דוגמה ושאלה", הוסיף. "הנכד שלי הגיע לבר מצווה ואני רוצה לתת לו מתנה. אינני יודע מה לעשות, אולי תהיה לך עצה". דבר ראשון אמרתי לו: שאל את הילד מה הוא רוצה. אולי יש לו איזה תחביב... והאיש שלי הסביר: "שאלתי. יש לו תחביב, כדורגל. אז קנינו לו את הכדור והנעלים והבגדים ומגינים וכל מה שהילד צריך".
נו? "אז הוא אמר לי שיש בברצלונה חנות ובה אפשר לקנות פסלים של שחקני כדורגל. משהו כמו מוזאון טוסו. אז הוא מבקש לטוס לברצלונה ולקנות את הפסל הזה"... - נדמה לי שהנכד שלך הוא ילד שיש לו הכל והוא חושב שהסבא זה כספומט. "צודק, ואני לא רוצה לשלם בעד כרטיס טיסה ומי יודע כמה עולה השטות הזאת שהוא רוצה בחדר שלו". - באמת, הדור הזה אינו יודע גבול לכסף. מפונקים. הוא יקבל את המתנה, יתרגש יום או יומיים ואולי שבוע ואחר כך זה יהיה חלק מהתפאורה. משהו רגיל כזה. "אז אתה לא חושב שזה דור אחר"? - זה לא דור אחר של ילדים מפונקים אלא דור של הורים מפנקים. יותר נכון, מבזבזים כסף במקום תשומת לב. ראית את הדתיים: הולכת אישה ודוחפת עגלת תינוק ואחריה משתרכים עוד איזה עשרה ילדים. הגדולות מטפלות בקטנים ואיש לא מרים קול ומצייץ. אז זה לא הדור, אלא החינוך, אמרתי. היה לי רושם, שהסתמן איזה ניד ראש של הסכמה.
"אז מה נותנים לבר מצווה שרוצה עוד טיסה לחו"ל?" - נשאלתי. - אין לי תשובה ככה מן השרוול, אמרתי. אני יכול לזכור מן העבר מה שעשיתי לילדיי ואלה רעיונות של אמם ולאו-דווקא שלי. לבתי, כשהייתה בת מצווה, ערכנו סעודת פיקניק בפארק הירקון. כל הכתה הוזמנה וזה היה אירוע מיוחד. איש לא חגג אז בפארק והילדים זכרו את המסיבה במשך זמן רב. לבן חגגנו את הבר מצווה בדרך שונה. הזמנו חברים לפגישות ליל שבת אבל בשונה מן העבר - ביקשנו את הבן להצטרף. הוא הופתע ושמח מאוד לפגוש את חברינו בנסיבות חברתיות בערב. בכל שבוע הזמנו מעט חברים, ששה או שמונה, כרגיל והודענו להם שהפעם זה שונה. הפעם זה בר מצווה, שלווה גם במתנות. כך חגגנו במשך כחודש וחצי וזה היה שונה מאוד מהמקובל. גם לנכד שלך צריך לחשוב על אירוע. משהו, שייצור לילד חוויה ואותה יזכור. לא סתם מתנה שעולה כסף. אפשר אולי לערוך טיול משפחתי עם רמזים בדרך, או מסע לאתרים בהיסטוריה המשפחתית. אפשר לקחת אותו ואת הכתה לשיט ביאכטה בים ואולי הפעלה שלו בדרך אחרת. אמשיך לחשוב ולהתייעץ. נדמה לי שאפשר לעשות למענו משהו שלא יהיה כרוך דווקא בהרבה כסף.
למען מי הדשא? הרשות המקומית שותלת דשא בגינה הציבורית - מעשה טוב למען הציבור. ירוק בעיניים. הרשות המקומית אינה משקה את הדשא, כדי לחסוך במים ובכספי ציבור. מעשה רע, הדשא מצהיב.
אצלנו שתלו משטחי דשא ברחבת הגן הציבורי וזה היה באמת ירוק ומרהיב. כאשר טיילתי עם כלבתי, שאצי, נהניתי. אבל לאט-לאט ההנאה פחתה, כאשר הדשא החדש החל לקמול. כתבתי מיד מייל כעוס אל מחלקת הגינון והתלוננתי על החסכון במים. להפתעתי, קבלתי טלפון ובו ביקשה המוקדנית עוד הסברים. הסברתי. עברו ימים אחדים ומצאתי שהדשא "שלי" מתחיל להוריק בחזרה. אני מקווה שגם ברשויות אחרות כך.
