הנה מגיעים כבר לחג השבועות, זמן מתן תורתנו, וכהכנה ליום הגדול והקדוש קיבלנו ארבעה הרוגים במסגרת אינתיפדת היחידים הדועכת. שלא לדבר על מספר ההרוגים בתאונות דרכים ה' ישמור. כידוע, ההכנה הרשמית לקבלת התורה היא ספירת הימים מפסח עד שבועות, ספירת העומר. סופרים ימים וסופרים שבועות. כפי שהסברנו בעבר לא אחת, בכל שבוע אנחנו אמורים לתקן בנפשנו מידה אחת משבע המידות כהכנה לקבלת התורה. בשבוע האחרון לספירת העומר, שזה השבוע בו אירע הרצח, אנחנו אמורים לתקן את מידת המלכות. באופן פרטי זה אומר לבחון כיצד אנחנו יכולים להיטיב לזולתנו, לכפופים לנו בעיקר, ולהתאמץ להיטיב ככל יכולתנו. ומה זה אומר ברובד הציבורי?
בין חושך לאור ברור שהעניין הזה מחייב הרבה יותר את מי שתופס עמדת הנהגה רשמית בכל תחום שהוא. ובגדול אני די בטוח שהם אכן משתדלים להיטיב, אלא שגם להם יש אינטרסים, מה שטוב להם לדעתם, ולפעמים זה מתנגש עם מה שטוב לנו. מה עוד שלפעמים, לעתים קרובות למען האמת, יש בינינו הבדלים בהגדרת הטוב והפכו. כלומר, בהחלט ייתכן שהם חושבים כמונו, אבל לא אומרים מסיבות כאלה ואחרות. התוצאה היא שלתפוס מי מהם באמירת אמת, ביחס למה טוב ומה רע, זה כמעט בלתי אפשרי. פוליטיקלי קורקט בלע"ז. והרי על זה צועק הנביא ישעיהו (פרק ה): [כ] הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.
חכמים בעיניהם כאמור, הם בטוחים שדרכם היא הנכונה. הם יודעים יותר טוב מאיתנו כיצד נכון להתייחס לתופעות ולאירגונים ההרסניים מבית ומיחוץ. על כך ממשיך הנביא: [כא] הוֹי, חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם; וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם, נְבֹנִים. ביקורת עצמית כנה, זה מה שחסר אצלם. לכך נועדה ספירת העומר, היא מחייבת אותנו לבקר את עצמנו בכנות ומטילה עלינו לחבר בין הרוחניות והגשמיות של עצמנו, בין תכונות הנפש החיוביות ליישומן במעשה, כהכנה לקבלת התורה שהיא הפועלת את החיבור השלם בין רוחניות וגשמיות. אלא שכדי שזה יקרה צריכים קודם להודות שיש דבר כזה רוחניות, ושהיא העיקר. כשלא מודים בכך ומתרכזים רק במעטפת, בנתונים הגשמיים, גם הנתונים הגשמיים משתבשים.
בין טוב לרע המנהיגים אצלנו נמנעים מהשמעת ביקורת, שלא לדבר על הוקעה פומבית של אישים ואירגונים החותרים להחרבת המדינה, ועל הדרך הם גם משלימים עם ההסתה הרצחנית שיוזמים ומפעילים בני שיחם הערבים. הם אפילו עוזרים במימון ההסתה הזאת, שלא יאשימו אותם חלילה בהפעלת לחץ בלתי הוגן. הייתי אומר שאני לא חושד בהם שהם מסכימים עם דברי הבלע או עם ההסתה הרצחנית, אבל אני בטוח שהימנעות מהוקעת הרוע גורמת לנמנע נזק חמור. ראו היכן נמצאים היום נסיכי המפלגה שפעם ייצגה בגאון את הימניות הפוליטית במדינה. כי כשלא מצביעים על הרע כרע, נאלצים לעטוף זאת במלים יפות שבסופו של דבר משבשות את התודעה עד שלרע קוראים טוב והטוב מוצג כרע, כחשוך.
להרחיק את הרע בפרשת השבוע יש כמה עניינים יסודיים ביותר וחלק מהם נוגעים לענייננו. בראש וראשונה המשך התארגנות עם ישראל כצבאות ה' סביב המשכן הניצב במרכז כל המחנות. אבל בדרך אומר ה' למשה (במדבר ה'): [ב] צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ. מסכנים. לא מספיקה להם הבעיה הבריאותית החמורה עוד מוסיפים להם עונש, הרחקה מן המחנה? לא מתבקש פשוט לחבק אותם, אפילו וירטואלית, במקום לדחות דחייה מוחלטת? אכן, בשכל האנושי ובטבע הרחמנות היהודית אולי זה מתבקש, אבל הנימוק המכריע נאמר בפסוק הבא: ...וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. כי עם כל הכבוד לרגש האנושי - שלמות המחנה, ודוקא בקדושה, קודמת.
רק האמת דומני כי השפה השקרית השולטת אצלנו היא המכונה בפי חז"ל "חנופה". המשנה (סוטה מא/א) מספרת על אירוע הַקְהֵל שבו קרא אגריפס המלך בתורה "וכשהגיע לפסוק: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ--לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי (דברים יז, טו) זלגו עיניו דמעות". שכן היה מזרעו של הורדוס העבד האדומי. החכמים הגיבו בעידוד: "אל תירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה". הגמרא שם אומרת כי על החנופה הזאת נתחייבו עונש קשה. ומוסיפה: אמר ר' שמעון בן חלפתא מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים... מאלף הביטוי הזה, אגרופה של חנופה, כבר אז ידעו את מה שאצלנו הפך לשיגרה, שמי שאומר אמת עלול לחטוף לפרצוף. אבל אין ברירה, רק האמת תנצח.
