ההתקפה במתחם שרונה יצרה מבחן ראשון לליברמן כשר הביטחון החדש בממשלת ישראל. אין צורך לחזור על עמדותיו הידועות בעניין היד הקשה שיש להפעיל נגד מחבלים הפוגעים באזרחים. הפעם הגדילו המחבלים עשות, וסביר להניח שהייתה זו פעולה מתוכננת שהסתייעה בכוחות נוספים, חלקם מתוך ישראל.
כשל ראשון בפעולה מבחינתה של ישראל הוא ההפתעה - לא הייתה התראה, אפילו לא התראה כללית, והשאלות המידיות הן: א. מי היו היוזמים; ב. תחת איזו חסות פעלו המפגעים; ג. האם אנו עדים להופעה מוצלחת נוספת של החמאס, או שזו כבר יוזמה של דאעש; ד. כיצד הגיעו המפגעים ללב ישראל כשהם מצויידים במידע מדויק על היעד, מחופשים היטב, חמושים בנשק אוטומטי, ומתודרכים לפעולה יעילה שתגרום לנזקים כבדים; ה. האם האבטחה באזור הפיגוע פעלה נכון וביעילות בנתוני המקרה המדובר. הטיפול באירוע עצמו, הוא אכן משבר ביטחוני ראשון בניהולו של ליברמן, אבל אפשר שהוא שלב בהתפתחות מקיפה יותר, הקשורה ביוזמה המדינית שעליה דיבר ראש הממשלה.
מותר להניח שאם יוזם הפעולה הוא החמאס, אזי אחת המטרות של הפעולה היא לשבש את "רוחות השלום" שהחלו לרחף בזמן האחרון במקומותינו ולהפכן ל"רוחות רפאים". בהנחה שישראל לא תרתע בגלל הפיגוע מנסיונות לבחון אפשרות לקדם מהלך אזורי ממשי, אין ספק שיהיו נסיונות פיגוע נוספים, על-מנת לנסות ולטרפד את הפעילות הדיפלומטית. ככל שתסתמן התקדמות במגעים המדיניים, היקף וחומרת חימום האווירה יגברו.
בהזדמנות זו צריך להודות להרצוג ולחבר הנרפים של "המחנה הצי(ו)ני" על שהם נשארים מחוץ למעגל העשייה המדינית ושומרים על החלקים הרכים בגופם לבל יפגעו חלילה ממעשה אמיץ מדי.
מהלך מדיני שיתמשך יתר על המידה, יהיה חסר תכלית ובסופו של דבר ידעך ורק יגביר, כמקובל במקרים כאלה, את הכעס, התסכולים וחוסר האמון. בכדי שיהיה אפקטיבי ולא ישחק, חייבים לנהלו באינטנסיביות ולתחמו בזמן קצוב. אי-השקט הפנימי והחיצוני שיתעורר סביב תהליך ממשי, יקשה מאוד על החיים לכל הצדדים.
פעולה החלטית דורשת עוצמה פוליטית מירבית, שתיצור גם בצד השני הבנה שאין כאן מקום למשחק של כיפוף ידיים או הימורים פוליטיים. זה "כן" או "לא", ולכל תשובה תהיינה השלכות מעשיות רציניות בטווח הקצר ובטווח הארוך יותר. מחנה ציוני מלוכד ומאורגן סביב הסכמה לאומית רחבה, הוא צורך השעה בנסיבות אלה. מי שבורח מהמערכה המדינית היחידה האפשרית, מזכיר אולי את
אהוד ברק "הגדול" בימיו "הקטנים", אבל לא מדינאי אחראי ורציני.
חוזרה לליברמן. ליברמן חייב לתת תשובה משל עצמו לשאלה מה קרה הפעם ומדוע. הוא חייב תשובה לציבור, כיצד הוא, ממעמדו כשר ביטחון, מציע כיום לפעול בכדי:
- למנוע השנות מקרים דומים, ולמעשה לחדש את ההרתעה ואת יעילות האמנעה.
- לספק את היציבות היחסית הביטחונית הדרושה למהלך מדיני משמעותי.
- להכין את המערכת הצה"לית לשתי התפתחויות ראשיות אפשריות: האחת - יש תהליך עם התקדמות ממשית, והשנייה - התהליך קורס עוד בטרם צבר תאוצה ומסה קריטית, וישראל פונה לחלופה האחרת, של החלת החוק הישראלי על אזרחים ישראל בגושי ההתישבות, ולאחר מכן לסיפוח שלהם ושל בקעת הירדן, בשלבים, למדינת ישראל.
לצד אלה יש להבטיח את השקט בירושלים ולהערך להתפרצויות אלימות לאורך גבול הצפון וגבול עזה (בתוך ישראל האחריות העיקרית תיפול על המשטרה ומשמר הגבול). ליברמן אמור לספק לתרחישים האפשריים בתקופה הקרובה חמש תרומות קריטיות:
- שליטה באיו"ש, והפעלה מהירה ויעילה של כל מהלך שעליו יחליט הקבינט.
- תשומות אסטרטגיות של מערכת הביטחון לכל חלופה שתיבחן, תוך שמירה קפדנית של חברי המטה הכללי מחוץ למעגל הדיונים הפוליטיים.
- תרומה פוליטית לתוואי התהליך ולניהולו, כשר הבכיר בפורומים מקבלי ההחלטות.
- סיוע לראש הממשלה להתגבר על משברי-סרק, במטרה למצות את הנסיון עד תום.
מול שני תרחישים אפשריים אלה, עומדות שתי חלופות של מדיניות התייחסות לאוכלוסייה הפלשתינית באיו"ש, בהתרחש אירועי-אלימות חריגים -
המשך מדיניות ניהול הסכסוך, כלומר יד רכה בדרך כלל עם מכות אגרוף נקודתיות: חופש תנועה יחסי, תעסוקה רחבה לרבות בישראל, הגדלת מרחב השליטה של המוסדות האזרחיים של הרשות ושל המוסדות המוניציפליים האזוריים באיו"ש והקלות כלכליות שונות בשטחי "A" ו- "B". מדיניות כזו נובעת מהערכה שיש ביד הרכה כדי להקל על "ניהול האלימות ברמה נסבלת". לדעתי זו הערכה שגויה. או -
הכבדת היד והטלת מגבלות כפונקציה של רמת האלימות והפרות הסדר, במטרה להרתיע, להכביד על פעילות מפגעים, להעניש בחומרה מפגעים, את שולחיהם וכלל הסייענים התומכים בהם, מגבלות כלכליות ולחצים מסוגים אחרים לרבות גירושים פיסייים. לשתי החלופות צמוד אותו סיכון - קריאה שגויה של המפה ע"י הצד הערבי, שתוביל להחרפת המצב הביטחוני בשטח בנסיון לדוג יתרונות בעיקר הצהרתיים ובמיוחד בזירה הבינלאומית, תוך מיסמוס חוזר של הסיכוי להתקדמות במהלך מדיני. התפתחות כזו תחזק את ההערכה שהערבים אינם מעוניינים בפתרון מדיני בנוסח "שתי מדינות לשני עמים" שמקובל גם על ישראל, ועל ישראל לנטוש אותו סופית. התוצאה האולטימטיבית עשויה להיות פרישה של אבו-מאזן, או סילוקו, והתפרקות הרשות.
להערכתי, הגישה שעל ישראל לנקוט כיום, כנראה בפעם האחרונה בקונטקסט של בחינת האפשרות ליישום פתרון "שתי מדינות לשני עמים",
הוא שילוב בין נסיון רציני להגיע להסדר אזורי כולל, לאחר תיקון ההצעה הסעודית, כפי שנאמר ע"י ראש הממשלה, לבין יישום הסדר אוטונומיה כזה או אחר עם סיפוח שטחים וישובים, בהתאמה עם צרכי הביטחון הלאומי של ישראל. יש לשוות לכל המהלך אופי של מבחן-סף קריטי ובלתי-חוזר. כל עוד לא קיבלו הערבים שההסדר בארץ ישראל אינו יכול להיות תואם בעקרונותיו לכללי המשחק של הסכמי השלום עם מצרים וירדן, וכל עוד לא הפנימו שלא יהיה הסדר בכפוף לאולטימטום ערבי לישראל, חבל-על-הזמן. אם יסתמן שינוי ממשי בשני אלה, יש מקום למאמץ ישראלי ניכר, במסגרת מו"מ ישיר בין הצדדים.
במקרה שמסתמנת אפשרות ריאלית במסלול המוצע לעיל, אין הכרח לצרף לקואליציה את הרצוג או לפיד, בכדי לא להכנס עתה למאמץ סזיפי של דיון קואליציוני. אפשר להציע להם להצטרף יחד עם חבר בכיר נוסף ממפלגתם לצוות היגוי מדיני לניהול המ"ומ המורכב הצפוי. בראש הצוות הלאומי יעמוד ראש הממשלה ויהיו חברים בו ראשי סיעות הקואליציה ועוד חבר בכיר מכל סיעה. לצוות יצורפו אד-הוק אנשי מקצוע לפי העניין והנושא הנדון. הצוות יתחלק לשלושה או ארבעה צוותי-משנה, למשל: צוות ישראלי — פלשתיני שבראשו יעמוד
בני בגין, צוות ישראלי — הליגה-הערבית שבראשו יעמוד לפיד או הרצוג, וצוות ישראלי — אמריקני-אירופי שבראשו יעמוד ג"כ אחד מהשניים הנ"ל. בכל צוות יהיה נציג בכיר של ראש הממשלה מן הקואליציה כרמ"ט ומתאם הצוות עם המערך כולו.
הצוותים ינהלו דיונים לסרוגין - עם הפרטנרים החיצוניים ולאחר מכן עם הצוותים האחרים במטרה לסנכרן את כלל המאמצים. ראש הממשלה יהיה פוסק אחרון בענייני מהות, סדר יום וגם באשר להמשך ההשתתפות בתהליך.
ההצעה הנ"ל איננה פתרון אפשרי יחיד לניהול התהליך, אבל יכולה לספק פלטפורמה סבירה לניהולו וקידומו תוך שיתוף כל הכוחות הציוניים החיוביים במערכת הפוליטית הישראלית, שירצו להשתתף בו ולהשפיע. במקרה שתדרשנה הכרעות קשות ומהירות, יתאפשר הדבר במסגרת הכוללת את בכירי הפוליטיקאים של התנועות הציוניות, כשמטבע הדברים בתוקף תפקידו, לראש הממשלה זכות וטו על כל החלטה כמי שנושא כלפי הציבור באחריות האולטימטיבית לתוצאות.