בחג השבועות יציינו יהודי עירק 75 שנים לפרעות הפרהוד - תש"א (2-1 ביוני 1941), שבמהלכן נרצחו 179 יהודים: גברים, נשים וטף, ומאות נפצעו. עשרות בתים ובתי עסק נשדדו, ומשפחות רבות נותרו ללא קורת גג. שמותיהם של מרבית הנרצחים, שהיו תושבי בגדד, רשומים במרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה.
יהודי עירק ברחבי תבל זוכרים לדראון עולם את הפרעות המזכירות את "ליל הבדולח" (9-10 בנובמבר 1938) בגרמניה. הן בוצעו על-ידי המון מוסת וצמא דם, תוך העלמת עין מצד השלטונות. הפרעות גרמו נזקים נפשיים עמוקים אצל היהודים, ולשבר עמוק באימון שנתנו מאז 1932 בשלטון של עירק העצמאית. 7 שנים לאחר פרעות הפרהוד, הטילו השלטונות משטר צבאי, שהביא לגל רדיפות אכזרי נגד היהודים. הם נושלו מעסקיהם ומעבודותיהם, ובאין מוצא נאלצו לנוס על נפשם. יהודים חיו בעירק כ-2600 שנה ומנו אז כ-140 אלף נפש, ואילו היום חיים בה 5 יהודים מבוגרים בלבד.
ההתנכלויות ליהודים התרחשו ללא סיבה. היהודים היו נאמנים לעירק, לא נלחמו בה, בניגוד למה שעשו הערבים הפלשתינים נגד היישוב היהודי ולאחר מכן נגד ישראל. אך הנאמנות לא סייעה להם, והם היו לטרף בידי ההמון והשלטונות, שלא בחלו בכל אמצעי האפליה והדיכוי, והתייחסו ליהודים כאל מיעוט לאומי שבעצם נוכחותו נחשב לבוגד באידיאל של העולם הערבי.
טיהור אתני למעשה, פרעות והתנכלויות התרחשו נגד כל היהודים שחיו במדינות ערב. כך, בגל פרעות אכזרי בלוב בנובמבר 1945 נרצחו 133 יהודים ונפצעו רבים; בעדן שבתימן נרצחו בנובמבר 1947 כ-100 יהודים; נגד כ-80 אלף יהודי מצרים אירעו מהומות קשות, ובסופו של דבר הם גורשו מבתיהם ומהמדינה. אף על-פי שהעולם שמע רבות על "הנכבה הפלשתינית", מעט מאוד תשומת לב הוקדשה לעוול הקשה שנגרם ליהודי ערב. אומנם ההיסטוריה אינה תחרות של אסונות, אך צריך לציין כי במדינות ערב התרחש טיהור אתני של היהודים. כיום נותרו במדינות ערב כמה מאות יהודים, רובם - בצפון אפריקה.
ממדי האסון של יהודי ערב היו גדולים מאד. מספרם של אלה שנאלצו לעזוב את בתיהם הגיע ל-856,000, לעומת 400 אלף הפליטים הפלשתינים שעזבו את בתיהם בעקבות מלחמותיהם בישראל.
רק באחרונה זוכות ההתנכלויות ליהודים במדינות ערב, שכאמור התרחשו עוד לפני קום מדינת ישראל, לתשומת לב, הודות למחקריו המקיפים של ההיסטוריון אדווין בלאק האמריקני. פרופ' שמואל מורה וד"ר צבי יהודה חשפו במחקריהם את הקשר בין המשטר הפרו-נאצי שקם בעירק ב-1941, בראשות רשיד עאלי אל-כילאני, לבין המשטר הנאצי בגרמניה. המשטר בעירק הפעיל תקנות אפליה נגד היהודים בכל תחומי החיים וגם הסית את ההמונים לפרוע בהם. השיא היה כאמור פרעות הפרהוד של 1941.
החיבור בין הלאומנות הנגועה בשנאת זרים ובין האנטי-יהודיות הלהיט את שנאת היהודים, שקיבלה סיוע מהשגריר הגרמני בבגדד ד"ר פריץ גרובה, ונתמכה על-ידי מנהיגים עויינים את היהודים, כמו המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שברח מארץ ישראל שהייתה בשליטה בריטית ומצא בעירק כר נוח ונרחב לפעולותיו האנטי-יהודיות.
ההסתה הממשלתית וההתפרעויות האלימות של ההמונים נגד היהודים בעקבות החלטת עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 יצרו אווירת אימים אנטי-יהודית, ששיאה היה בתליית המיליונר היהודי שפיק עדס, על לא עוול בכפו, בכיכר העיר בבצרה. ההסתה לוותה בהתלהמות אנטי-יהודיות בשידורי הרדיו, וגם מעל במת האו"ם.
תעמולה ערבית לבסוף, בלית ברירה, קמו יהודי עירק ועקרו מהמדינה שסייעו בהקמתה ובשילובה בעידן המודרני. היהודים הותירו מאחוריהם את רכושם ורכוש קהילותיהם: בתי ספר, בתי חולים, בתי קברות וגם את קברות הנביאים יחזקאל, יונה, נחום אל קושי ועזרא הסופר. ממשלת עירק השתלטה על רכוש זה כולו, כמו גם על ספרי התורה שנותרו בעשרות בתי כנסת.
היו ודאי עירקים שהפגיעות ביהודים לא היו מקובלות עליהם, אך קולם לא נשמע.
מספר היהודים שחוו על בשרם את ההיסטוריה של יהודי ערב קטן והולך. מן הדין כי בישראל נזכור את מורשתם, כדי שלא תשתלט עלינו התעמולה הערבית, הנעזרת במכחישי הפרעות ביהודים, כדוגמת מכחישי השואה. ככל שנקדים בשימור המורשת ובאזכור ממלכתי של הקורבנות, כן נחזק את מעמדנו הלאומי והבינלאומי.
כך גם נסייע להתפכחות בקרב גורמים מתונים בעולם הערבי, בייחוד בין האינטלקטואלים שיודעים היטב כי במזרח התיכון התחוללה הגירה מאסיבית של יהודים ממדינות ערב ולא רק קטסטרופה שקורבנותיה היו ערבים פלשתינים. בד-בבד, על המנהיגים הערבים, ובכללם הפלשתינים, להכיר באשמתם ביצירת הטרגדיה האנושית במזרח התיכון ולהפסיק לזרוע אשליות בכל הנוגע ל"זכות השיבה", שכן גלגל ההיסטוריה לא יחזור.
