לבקר את אילת מזווית אחרת. גם אני כמו כל ישראלי ממוצע, מגיע לבקר בעיר פעם או פעמיים בשנה. אם יש מקום שדימונה קרובה אליה, היא העיר אילת. כל אדם ממוצע נוסע ארבע או חמש שעות כדי להגיע אליה ולנו זה לוקח שעתיים בערך. אלא אם עצרנו בדרך לשירותים, או לארטיק או לאכול או להקיא או סתם כי הילד הרגיש משהו דומה למה שציינתי. אני מגלה בצדי הדרך הורים עומדים עם הרכב ומחכים שהילד יסיים את מה שרצה.
ברי המזל שבינינו מקווים שהנסיעה תעבור בשלום ובשינה עמוקה, או לחלופין לטוס לעיר. כל אחד ומה שיש לו. משהו מוזר קורה לאנשים בעיר הזו. הם לא מפסיקים לקנות. בגדים, מכשירי חשמל, אופטיקה ומה לא. מסע קניות מטורף תחת כותרת הקסם - ללא מע"מ או במילים אחרות- זול יותר בששה עשר אחוזים. לא תמיד המחיר משתלם, אבל אין כמו ההרגשה הזו של לקנות יותר זול מבמקום אחר.
וכמו כל עם ישראל בסופ"ש האחרון גיליתי שחום, שרב וטמפרטורות קיצוניות יכולים כולם להיפגש סביב שולחן אחד למפגש שבת ולשלוח אותנו לבילוי קצת אחר בחדר המיון שבעיר אילת.
בעיצומה של השבת, הבת שלי מתייבשת, ולאחר שאני מגלה שהביטוח המשלים או המורחב או סתם שירותי שר"פ לא שווים כלום. אני מגיע לבילוי של כמה שעות בחדר המיון כדי לגלות אילת קצת אחרת. חדר מיון מלא בטיפוסים משונים. אחד מגיע עם הרעלת אלכוהול. השני נכנס לו משהו בעין והשלישי החליט שנמאס לו להמתין אז הוא פשוט קם והולך. עם האינפוזיה. החברה שלו מצידה עסוקה בלריב עם האחות. בגדול, חצי מהמבקרים במקום הם ילדים שעברו תאונות שונות במלונות, האחד נפל, נחתך שבר יד או כוויה. צוות רופאים ואחיות מצומצם מנסה לתת לכולם יחס ותשומת לב אבל קשה למצוא שם אנשים מרוצים. לכולם נדמה שהמקרה שלהם, הוא הקשה ביותר, וכולם רוצים להיות שם כמה שפחות כדי לנסות ולהרוויח עוד קצת מה-אילת שאבדה להם. כולם חושבים שהרופאים והאחיות עובדים אצלם.
חשבתי שהדמות ההיא מהסטנד אפ עם הגופייה והגורמט נעלמה, ואז אני מגלה אותם בהמונים עם שורט וכפכפי הווניאין. בנות בקבוצות לוקחות חדרים לבילוי בלי ההורים. כל דאלים גבר. משהו בדיבור ובהתנהלות שלהם מזכיר לך שכל מפגש יכול להסתיים לא טוב. משהו לא טוב קורה לנוער שלנו. הנוער של גילאי 16 ועד 25.
חדר המיון הראשוני באילת, נותן לי תמונת מצב של הרפואה בישראל בכלל. לאחרונה עולים דיווחים וסיפורים של מתמחים שעובדים מעל לעשרים שעות, עושים טעויות על חשבון החיים שלנו, מנסים לעבור את השיגעון הזה מבלי לזכור שמות, פרצופים קרים. וזה בערך אחרי שבע שנות לימודים אינסופיים, פסיכומטרי גבוה והתמחות קשה עוד יותר. הרופאים הוותיקים מצדם חושבים שהצעירים הללו סתם בוכים וכולם עוברים את זה.
כשמדובר בטירונות או בקורס לאפיית עוגות מקורמלות אני מבין, אבל כשמדובר בחיים של כולנו זה לא המקום לטירונות ולסדרת חינוך לצעירים.
רופא לא אמור לעבוד יותר משמונה עד תשע שעות. לא יותר מעובד מפעל, נהג מונית או מאבטח. אחות לא צריכה לעבוד יותר ממה שמאפשרים לקופאית, למזכירה או מורה. שנייה של הבחנה במכתב השחרור, אני מוצא פרט שהוא לא נכון. הרופא מתנצל ומתקן. אני לא מאשים אותו. ומה עם אלו שלא יודעים לקרוא, שאין להם זמן לקרוא, ומה עם הדברים שאנחנו לא מבינים בהם כמו למשל-רפואה.
אילת בקטן, כתמונת מצב על מצב הרפואה בארץ.
