לא תמיד "כל המרבה הוא משובח"

האלוף (מיל'.) יצחק בן-ישראל, קובל במאמר דעה בידיעות אחרונות, ^15.5.16,1 שפרשת התבטאותו של יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל, מסרבת לרדת מן הכותרות ("עדיין לא חלפה", במילותיו שלו). אמר, צדק, והוכיח בהמשך הדברים שגם הוא תורם להמשכות הוויכוח ולאותה סערה; וזו אינה הסתירה הפנימית היחידה בדבריו. יאיר גולן אמר מה שאמר, בן-ישראל מצטט את הדברים ומפרשן, והציבור - הבין מה שהבין. זה, ומה שהובן מחוץ לישראל, כפי שהעידה על כך גם שרת המשפטים, הם הדברים הקובעים. איננו עוסקים בנסיון לרדוקציה אד-אבסורדום של השיח בכדי לחלץ את גולן ממשוגותיו, אלא דווקא בשיפוט שיקול הדעת שהפגין כאשר אמר דברים אלה דווקא ביום השואה. נכון אומר בן-ישראל, חלק מהביקורת נסב גם על שאמר אותם כקצין במדים, וכסגן רמטכ"ל. ככל שיתבצר גולן בעמדותיו, וככל שינסו קולגות כאלה ואחרות להגן עליו בעמדות אלה, כך יגדל הכשלון, שיוותר בתודעה הציבורית צמוד לאלוף יאיר גולן. זו אינה נקמנות, זהו טבע האדם. אני שותף מלא לביקורת על דברי גולן וכופר בתקפות טיעוניו של בן-ישראל. א. העובדה שיאיר גולן התכוון אולי למשהו אחר ממה שהבין ממנו הציבור, היא בעיה של גולן, לא של הציבור. עם זאת, אני מסופק גם לגבי תוקפו של טיעון זה. יאיר גולן אמר מה שאומן או חונך לחשוב ולהגיד, ועל כך בעיקר יוצא הקצף. שיגרת ההשוואות המופרכות חייבת להעלם מחיינו. לא ייתכן שכל מחלוקת תהפוך את בר-הפלוגתא לנאצי בפוטנציה או לפשיסט בפועל. "נכסי תרבות" דיבור ומחשבה שכחים מידי במחנה השמאל הישראלי. ב. הימין אינו אמור לחשוב כמו השמאל. העובדה בין שני הזרמים הללו אין אחידות דעים, אינה מפתיעה, אינה פשע ואינה סיבה להשתלחויות חסרות רסן או לדימויים דמונים. ג. סגן רמטכ"ל איננו עוד חייל בצה"ל, הוא אפילו לא עוד אלוף בצה"ל - הוא האיש השני בהיררכיה של צבא ישראל, ואסור לו לו לשכוח זאת לעולם. אם אין הוא מסוגל לכך, מוטב שלא ימשיך בתפקידו. קולגות, דוגמת בן-ישראל, שמנסות להגן על "הבן יקיר שסרח", אינן עושות טובה לאיש, גם לא לבן-יקיר בעצמו. ד. בדבריו גולן לא רק שגה בתוכן, בעיתוי בניסוח ועוד, הוא גם הצטרף למקהלת "הסופדים" לערכים שאבדו כביכול, כאשר חלק מהערכים מעולם לא היו או לא היו מושלמים, חלק אבדו כבר מזמן ולא בגלל הדוגמאות האחרונות המובאות להוכחת צידקת הסופדים (שאלו את הערבים על כפר קאסם, או על מאורעות אוקטובר 2000, הם יטיבו להסביר לכם שכבר היו דברים מעולם, וחמורים הרבה יותר). ה. אינני מוכן להניח לערבים לנהל נגדנו מלחמות ומסעות-רצח דה-לוקס, יהיו טיעוניהם אשר יהיו. אם יפגעו ביהודים, הם חייבים לדעת שתהיה לכך תגובה. או שהתגובה תבוא דרך המנגנונים הממשלתיים המתאימים, וזו הדרך הנכונה והעדיפה, או שהיא תבוא בדרכים אחרות. אינני חסיד של היותנו אווזים במטווח, של הטיית הלחי השנייה או של הבלגה אינסופית "מפני שזה מצטלם יפה". מי שחושב אחרת זו זכותו, אבל אני וכל מי שחושב כמוני חולקים עליו מכל וכל ואיננו צודקים פחות ממנו. ו. אנחנו רוצים צבא מוסרי, אומר בן-ישראל. נכון, אבל לא צבא של נמושות. הצבא איננו דגל. הצבא הוא מכשיר שיש לו תכלית. עליו לשרת תכלית זו, או להבין שהציבור לא ישאר אדיש לכשלים, למחדלים, לרפיון ידיים או לריפיון רוח. המדינה משקיעה בצה"ל הון עתק, ובצדק; על צה"ל ומפקדיו להבין זאת ולפעול בהתאם. עליהם להיות בראש וראשונה צבא יעיל ומועיל. ז. קציני צה"ל אינם מחנכי הציבור. את השיח שלהם עם החיילים הם יכולים וצריכים לנהל, אפילו בצורה נוקבת אבל אחראית ומאוזנת, במסגרות הצבאיות. כאשר הם מופיעים בציבור הם שליחי העם ונציגי העם על כל שלוחותיו, ואוי לנו אם לא יהיה כך. קל מאוד לפורר את הסולידריות הלאומית וקשה ביותר עד בלתי-אפשרי לשקם אותה. מעורבות קצינים בשיח הציבורי הפוליטי, יהיה התירוץ התורן אשר יהיה, היא מתכון בטוח לשבירת הקונצנזוס והרס הסולידריות. מי שמטיף לכך מחבל בנכס הלאומי החשוב ביותר להמשך קיומנו כאן. ח. מאבק נגד חריגה מנורמות מוסריות, במידה שאלה באמת קיימות ², הוא עניין חינוכי. לדעתי, מלחמת התרבות שמנהל השמאל במקומותינו ושדבריו של יאיר גולן הם חלק ממנה, אינה מצע ראוי לתהליכים חינוכיים. ככל שתקצין הביקורת ותרחק מהאמת, כך יתבצרו יותר המבוקרים בעמדותיהם. תהליכי שכנוע דורשים סובלנות ונכונות להשתכנע ולא רק לשכנע. אין תהליכי שכנוע שבהם יש רק "קח" או רק "תן". במקרהו של יאיר גולן, תקשורת דוגמת ידיעות אחרונות, היא חלק ממלחמת התרבות וככזו סיכוייה לשכנע דלים עד דלים מאוד.