נתקלתי היום במאמר בעיתון
ידיעות אחרונות 1, ששם לעצמו למטרה להציף את "אי שביעות הרצון של הנוער", מדרישת שר החינוך ללמוד בתיכון מתמטיקה ברמה גבוהה ככל האפשר. ראשית, עולה מן הדברים שגיאה בסיסית שנובעת מאי-הבנת הכוונה הכפולה של משרד החינוך בקמפיין המדרבן ללמוד מתמטיקה. שנית, כאשר מקדמים נושא או ממליצים עליו, אין פרוש הדבר שאסור או יש להמנע מעיסוק בנושאים אחרים. שלישית, מה שאינו מוגדר כחובה איננו חובה; רביעית, לא חכם לדחות הצעה טובה רק מפני שיש בה מידה גדולה יותר של קושי או מידה פחותה של נוחיות.
תפקידו של ביה"ס בכלל ושל התיכון בפרט, הוא להכשיר את התלמידים להיות אזרחים מועילים בחברה הבוגרת לכשיסיימו את לימודיהם ויצטרפו אליה. מבחינה זו, ההכשרה כוללת ידע רלוונטי ודפוסי התנהגות תואמי-התרבות המקומית והתרבות האוניברסלית. מציאת עבודה מעניינת ומפרנסת בכבוד והישרדות בה היא יסוד מוסד לביסוס החיים הבוגרים. אינדיקציות רבות מראות ששוק העבודה יעבור שינויים ותהפוכות רבים בדור הבא, ועוד יותר מכך בדור שלאחריו. אף אחד אינו יודע בדיוק ובוודאות אילו שינויים יהיו חריפים ועמוקים יותר וייתרו נושאים שלמדנו בנעורנו. נסיון עבר משני הדורות האחרונים ולקחי השנים האחרונות במיוחד מלמדים לפחות שני דברים חשובים בהקשר זה: הטכנולוגיה המתקדמת לא רק שאינה עומדת להעלם, אלא שהיא עוד תלך ותעמיק את משקלה בחיינו היום-יומיים ובחיינו המקצועיים כאחד. כמו-כן, כל הדיסציפלינות הטכנולוגיות עושות שימוש משמעותי במתמטיקה וביישומיה.
לפיכך, במה שנוגע להשתלבות פרודוקטיבית בשוק העבודה העתידי, ולהבנת תהליכי יסוד רבים וחשובים של "עולם המחר" שבו יתפקדו תלמידי התיכון דהיום, לימוד מתמטיקה יעמיק לשרתם היטב בעתיד, אם לא בכל החומר הנלמד אזי בחלקים חשובים ממנו. ככל שיצליחו לעקוב טוב יותר אחר ההתפתחויות ולהבינן, כך יקל עליהם לשרוד, להסתגל, להשתלב וליצור הבנה טובה יותר עם ילדיהם ועם סביבתם.
שכר ותנאי שירות אילו היה הדבר תלוי בי, הייתי מלמד נושאים אלה ושיקולים אלה גם בבית הספר, משום שאי הכרתם או אי-הבנת חשיבותם היא מכשלה לבוגרים של העתיד. בתום לימודי התיכון יצטרכו הבוגרים לבחור מקצוע. אם השיקול בבחירת מקצוע יהיה מה "קשה" ומה "קל", חזקה עליהם שתהיינה להם סיבות טובות להצטער בבגרותם המאוחרת יותר.
חשוב שכאשר יבואו לבחור מקצוע, השאלה עד כמה המתמטיקה דומיננטית בו לא תהיה גורם ההחלטה המרכזי שלהם; גורמי ההחלטה המרכזיים חייבים להיות: טווח הקיום הצפוי לדיסציפלינה, הביקוש למקצוע בשוק - משום שביקוש קובע שכר ותנאי שירות - היכולות האישיות והעניין בנושא, אך לא בהכרח בסדר זה.
במחקרי וסקרי שוק מודרניים יש אינדיקציות לכך שהיחס ללימודים אקדמיים עתיד להשתנות, מפני שהלימודים דהיום מכוונים לענות על צרכי האקדמיה ולא על צרכי השוק. צרכי השוק יקבלו בעתיד משקל כבד יותר בתוכניות הלימודים בגלל השלכותיהם על הכלכלה ועל רמת השכר של עובדים - שכירים, עצמאיים ויזמים. קצב ההתישנות של תוכניות הלימודים מצדיק לימוד ברמה גבוהה יחסית, שמעניקה לחומר הנלמד "אורך חיים רלוונטי" ממושך יותר בעולם המעשה. בעולם העתיד, לימוד מתמיד היא דרך חיים בכל מקרה. על כן, לידע יסוד מותאם לעתיד שנלמד כיום, חשיבות רבה. ידע לא יבוא במקום פיתוח האישיות אלא בנוסף לו. כל פרט יצטרך להחליט אם מרכז הכובד בפיתוח יכולותיו יהיה בנושא נלמד-נרכש או בפיתוח כשרון טבעי. ההחלטה תוליך למציאת השילוב האישי שלו. ידע או כישור נלמדים, ברוב המכריע של המקרים אינם מזיקים; במקרה הגרוע אין בהם תועלת מוכחת. אי-החלטה, גם היא החלטה. בבחירת התמהיל יש חשש לא מבוטל לטעויות שיפוט, אולם טעות איננה בהכרח סוף הדרך; היא קושי. המתמטיקה היא אוניברסלית, ולכן תהיה, באופן זה או אחר, חלק כמעט מכל הדיסציפלינות הנלמדות גם בעתיד, אלא אם יחליט הפרט באופן חריג על סדר עדיפות אישי שונה, בקשירת קשור בצורה מושכלת ואופטימלית את פיתוחן של היכולות האישיות הנלמדות עם נושאים שבהם יש לו עניין מיוחד או יתרון יחסי בולט.
למרות ואולי גם בגלל מה שנאמר לעיל, אין מניעה שתלמידים יפתחו נטיות אישיות לאמנות, למיומנויות שונות או לעיסוקים מגוונים. תחומי הנטיות האישיות, והאיזון דה-פקטו בין השאיפות לחובות יעצב את סדר העדיפויות האישי שבו ישקיע הנוער המתבגר את עיקר מאמציו. מה שבא "דרך הבטן" אינו דורש הכנה עמוקה, אך לפעמים דורש גם דורש רכישת מיומנות יישום. מה שבא "דרך הראש" מחייב שיקול דעת, מפני שבגיל זה הניסיון האישי עדיין איננו מספיק.
גיל הנעורים הצורך בבחירה ובהחלטות מסוג זה היה קיים גם בעבר, ולמרות שישנם, בוודאי, בין בני הנוער, כאלה הסבורים שהם "מיוחדים" או "יוצאי דופן", מנסיוני האישי אני מעיד שהם טועים. כבן גילם הייתי פעיל מאוד בתנועת נוער, בגדנ"ע אוויר, בקבוצת כדורגל מקומית, בחוג שחמט, בטיולים, מסעות, קורסים, מחנות עבודה, תחרויות, ו"בפוליטיקה השכונתית והחברתית של גיל ההתבגרות". אין צורך להבהל; גיל הנעורים וההתבגרות הוא הזמן המיטבי לכל אלה; בגיל מבוגר יותר יש תמיד פחות זמן וקשיים גדולים יותר.
המובאות והציטוטים מפי תלמידים הנזכרים במאמר יוצרים רושם הפוך לכוונת הדוברים וכותבת המאמר; הם מחזקים את הטיעון המייחס "לבריחה" ממתמטיקה בכלל ומ"חמש יחידות" בפרט, עצלות, רתיעה מאתגרים, חולשת אופי וטמינת הראש בחול מעשה בת-יענה. בין השיטין גם עולה סרבנות טיפוסית ו"דווקאיזם", המצטרפים כיום לעיתים קרובות, כרפלקס מותנה, לפירוש המוטעה שנותנים תלמידים, ולפעמים גם הוריהם, לזכויות התלמידים. בטיעוני התלמידים אני מוצא גם מידה של חוסר ביטחון עצמי, חוסר סבלנות ויומרה מופרזת, וכן, גם פינוק נטו.
לסיכום, משרד החינוך איננו מתעמר בנוער, והנוער אינו צריך להציב עצמו כאופוזיציה למשרד. ברמת הפרט יעשה כל אחד את חשבונו,
ובל ישכח להוסיף לחשבון זה את העובדה שלכל בחירה יש יתרונות וחסרונות; אבל זו תהיה הבחירה שלו. מבחינת המשרד קיים תמיד גם השיקול הלאומי - צרכי המשק. עדיף לאין ערוך שהמשק הישראלי יתבסס על מומחים מקומיים מאשר על מומחים מיובאים. חוסנה של מדינה נגזר גם מחוסנה הכלכלי, הטכנולוגי והאנושי. מבחינה זו עושה משרד החינוך את המוטל עליו, וגם אם יש בין בני הנוער מי שהדבר "לא סימפטי" לו, כאן לא הוא קובע.
