מדינה צעירה ועתירת בעיות קיומיות אינה יכולה להרשות לעצמה להתעסק בנושאים כמו שימור אתרים והיסטוריה, וכך הולכים להם לאיבוד אתרי מורשת שאחר כך תהיה בכיה לדורות.
כחלק מהתחדשות העם במדינת ישראל נוצרה צורת התישבות יחידה במינה וזוהי ההתישבות החקלאית, הקיבוצית והכפרית. בלהט החרב המתהפכת של החלוצים הוקמו ישובים בצורות שונות ומגוונות, כגון ישובי חומה ומגדל ישובי האלף, האחזויות, ערי פיתוח ועוד.
עד היסוד לימים, כאשר המדינה התבססה, מחד השתנו מגמות וכווני חשיבה ומאידך הלכה החקלאות ואיבדה מקסמה, וההתישבות החקלאית הפכה למעמסה על המדינה. בתקופות כאלה הכי קל זה להרוס את הקיים ולבנות חדש תחתיו, כמילות השיר עולם ישן עד היסוד נחריבה וכו.
אלא שגישה זו אינה נכונה וגורמת נזק רב. בישובים החקלאיים יש אתרים רבים שניצבים ריקים כי אין צורך בהם יותר, כדוגמאת בריכות מי השתיה, אסמי החיטה ועוד. כאן ניתן לבצע שני דברים בבת אחת - לשמר את המבנה בתצורתו הבסיסית, ולהשתמש בו לדברים חדשים כגון בתי קפה בחיק הטבע, גני ילדים בטבע ועוד.
ניתן כמובן גם להקים רשת של דברים מסוג זה על דרך אחת מסומנת, שתלך מאזור לאזור, כך גם תמצא הפרנסה וגם ישתמר המבנה הקיים ויהווה אות וסימן למה שהתרחש כאן בעבר.
צריכים למפות כבר עכשיו אתרי מורשת חקלאית על-מנת שבתוכנית ארוכת טווח ניתן יהיה לשמר אותם ולקבוע להם יעודיים חדשים שיאפשרו גם פרנסה בצד השימור. המועצה לשימור אתרים חייבת להכנס לתמונה ומהר לפני שיהיה מאוחר.
