אין, לא היה מעולם, לא יכולה להיות עוד, סיבה העומדת במבחן האמת לאמיתה להאפלה כלשהי על מה שנכנס לדברי ימי הארץ הזאת בשם "פרשת ילדי תימן". כל מסמך, כל עדות, כל רישום, כל מה שעולם נוהג לכפון בתיקים ולאצור בארכיבים, ולשמור בגנזכים, צריך מיד ועכשיו להיפרש לעין כל, ואם צריכים לכך חוק - ייחקק כי אימת הדין גדולה ממנעול החוק, ואם להחלטת רשויות-יוחלט כי הארץ לא תסלח אם אפילו מאלפי אלפים נעלם מבניה אחד. זה ודאי.
שום צנעת פרט אינה קדושה יותר מסתימת החור שמותירה חידת היעלמות של ילד מן העולם, כי החלל הזה לא מת עם מותו של הלב, אלא מורש מלב אל לב, כי פצע כזה הוא פצע שיש לו יורשים.
כל זה ברור כחמה. כל זה היה כמעט שבעים עשורים צל רדוף-צל, ועכשיו, שוב, השבח לאל, אין בתוכנו מי שמוכן לעבור על יד הצל ולהיות הוא עצמו צל. הנה זה בא.
אבל צריך עם זאת לכוון אבוקות אור על הימים של אז ההולכים ומיטשטשים בחשכה שגוזרת השכחה על מה שהיה. אני זוכר עצמי אומר לליבי כנער, תלמיד בבית הספר צייטלין בתל אביב שנמנה עם חבורה של בנות ובנות בית הספר שהתנדבה לצאת מדי שבוע לשני "אחרי הלימודים" למעברה בראש העין, להעסיק, או להדריך, או כל כיוצא באלה המילים המספרות על מעורבות התנדבותית, לילדי המעברות. רוב הראשים של הילדים והילדות היו סגולים, גלוחים, משוחים במין שכבת מרפא שצריכה הייתה להגן מפני מכת הגזזת.
הייתי מתבונן בהם ושואל עצמי איך מכירים אותם הוריהם ששילחו אותם למתחם הילדים שופעי שיער הנותן דמות לפרצופו של ילד והנה הם קרחים ופרצופי כולם נעשים דומים עד כדי פחד. ידעתי כי לא כן, כי אין בעולם הורה שאינו מכיר את ילדי אפילו מוחקים ומשנים פרצופו, אבל נתליתי בקרחות הסגולות מפני שבכלל לא ידעתי איך באמת בעקירה גדולה כזאת כעקירת העלייה החדשה ממקומה, מלשונה, ממלבושיה, ממנהגיה, מזיכרונותיה, ממאכליה, ממגוריה, מן הכל, בצפיפות העבה ששררה בין האוהלים והצריפים והפחונים והבדונים והאסבסטונים והליפטים ובין כל השמות האלה שהמציאה אותה עת כדי לאתר בתודעה את נוף המחנות על כל הארעי שעשו אותו כקבע. לא ידעתי איך נוסעים ילדים הביתה, לאן, עם מי, איך באים אבות ואימהות שלא דיברו את לשון הארץ אל המקומות הנידחים האלה לבקר את יקיריהם, ממעברה למעברה, משכונה במחנה לשכונה אחרת. דיברנו בינינו, אנחנו ילדי תל אביב יפת הבתים והרחובות ומהוקצעת כל אורחותיה על איך לא הולכים לאיבוד בתוך המהומה המעורבלת הזאת ששמה מעברה.
את חורף, 51, שהציף את המעברות בארץ בגשמי זעף ונשף לתוכם קור אימים, עשינו במחנה דוד, על יד רמת דוד תחת פיקודו של חיל-האוויר ושל הרבנות של הרב גורן. עזבנו את לימודינו בשמינית, והקדשנו עצנו לילדים האלה שישראל של אז אספה מן המעברות המוצפות והטילה על צבאה להציל אותם, הצלה של ממש, מציפורני הטבע שלא הייתה לו שום חמלה למאמץ של עליית ההמונים. אני עצמי, הייתי עולה חדש, אבל ילדי מחנה דוד, לא היו עולים חדשים. הם היו פליטי הגאולה הגדולה מגלות שידעה לחסות עליהם מאות רבות של שנים בארץ שחיכתה להם בספריה ובסידורי תפילותיה ובסיפור המופלא של מלחמותיה אחרי הסיפור הנורא של גולה מרצחת ומדיחה ומנכרת, אבל לא יכלה לאמץ אותה אל ליבה אלא בחום של שבועתה להושיע, כי לא היה לה חום אחר. היום אני יודע, כי החבורה הזאת של צייטלין, כולם, לבד מאחדים בהם אני, ילדי הארץ הטובה, שהתנדבה ללמד, לחנך, לשיר, לרקוד, להשגיח בחדר האוכל ממנו הבריחו הילדים פחיות מרגרינה והסתירו אותן מתחת למיטות הברזל הקטנות מפחד שלא יהיה להם עוד מרגרינה למחר, חבורה הזאת למדה במחנה דוד ובמעברות יותר משלמדה בבית הספר הנהדר שלנו, לימוד שלא עזנו שאפילו שום מבחן בגרות לא אז ולא היום לא יכול היה ללמד.
צריך לדעת את הדברים האלה כדי להבין ולו במקצת את האקלים הנושך של אותם ימים בהם נקלטו מאות אלפים קליטה שלא יכלה לקלוט את הנפש, שהייתה קליטה בספרי הזיכרון של הביורוקרטיה הברוכה של נס הקליטה אבל פליטה גדולה בלבם של עולים נדהמים שנקלעו למקום בו אי-אפשר היה אלא או להתחיל הכל מאפס, או להיוואש, או להתפלל, או לקוות שהילדים ייצאו מזה, איך שהוא.
שום הזיה לא נולדה אז. במציאות של אותם ימים, הכל היה, גם מה שהיה, גם מה שאומרים שלא היה. הכל היה. צריך לדעת.