בימים אלו כאשר בכנסת ממלאים אולמות על-מנת לדון בגורלם של הילדים האבודים, נדרש רק לאמץ את הזיכרון על-מנת לגלות היכן הילדים הללו. הם כבר לא ילדים אבל סודם כבר נחשף בשנות התשעים והנה שוב נשכח. היה זה בימים שבהם הדי התגלית לא יכלו לקבל תיעוד ברשתות חברתיות, הרבה לפני עידן הכותבים והגולשים באינטרנט.
לפני שאעורר את הזיכרון הציבורי, ולפני שיאשימו אותי בהתעלמות מסבלן של המשפחות, אספר שעבורי המדובר בעניין טעון מאוד, בזיכרונות ילדות, ראיתי את העיניים הדומעות של אימהות יקרות ומעונות שמעולם לא הפסיקו לקוות שהן ישמעו שוב על הילד שיצא מהרחב ונעלם בסבך הימים הקשים של הקמת מדינת ישראל.
היה זה אחד האנשים הקשורים לוועדת החקירה הממלכתית, וועדת שלגי, שהתראיין לרדיו הממלכתי. בבוקר שלאחר הראיון פורסמה הכחשה ואולם הפרטים שאמר כבר נאמרו ולא הותירו ספק. האיש נשאל מדוע לא פורסמו כל הפרטים ובתוך דבריו הוא הודה שילדים נשלחו לאימוץ ממשפחות שלא היה להן, לדעת פקידי הסעד של אותה התקופה, סיכוי לגדל את הילדים במשפחות עניות של עולים.
רוב ההורים של הילדים, היו בעלי משפחות גדולות, אנשים שבקושי דיברו וכתבו עברית, קשי יום, משפחות ברוכות ילדים וגדולות במיוחד. בדבריו הודה המרואיין שהמשפחות לא קיבלו הודעה מסודרת, כלומר, קיבלו הודעות כוזבות כאילו הילדים נפטרו. הוא הודה בהיסוס וסרב לנקוב במספרים של ממש ועמד על כך שזה וודאי שחלק מהילדים אכן נפטרו כפי שנמסר להורים, אבל את החלק האחר, אלו שנשלחו לאימוץ, הוא לא יכול היה להסתיר.
אחד הדברים החשובים ביותר שעלה מהראיון ההוא, קשור להסכמה של וועדת שלגי להגן על הילדים שאומצו ולא לחשוף את שמם, כפי שמחייב היום חוק האימוץ. יתר על כן, אפילו וועדת שלגי לא הצליחה לאתר יותר מאשר עשרות ילדים כאלו, לכל היותר, כלומר, הרישום שהגיע אל הוועדה היה מאוד לא מסודר.
לא ניתן לזלזל במדיניות וועדת שלגי, אכן, חשיפתם של אנשים מבוגרים לעובדה שהם כלל אינם שייכים למשפחה שבה הם גדלו עלולה להזיק להם. הגילוי שלמעשה הוריהם לא זכו לגדל אותם לאחר דורות זה עניין שאינו פשוט.
חוק אימוץ ילדים חוקק באופן מסודר במדינת ישראל רק בשנת 1981 ועד לאותו המועד, אימוץ ילדים יכול היה להיעשות באופן שהיום אולי נגדיר אותו כחטיפה, בוודאי בראשית שנות המדינה כאשר האימוץ היה מותר, אבל הרגולציה בעניין האימוץ לא הוסדרה. פקידי סעד סברו שטובת הילד, טובת החברה בישראל גוברת על טובת ההורים ולא הייתה כל אפשרות לנהל הליך מסודר. ההחלטה הוסתרה מההורים.
אחת הנשים התפרסמה בשנות התשעים כאשר היא מחפשת את משפחתה, התקשורת ליוותה אותה, רדיו, טלוויזיה ועיתונים עם כל עם ישראל. האישה ההיא האמינה שהיא שייכת במקור להורים מתימן ונשלחה לאימוץ לא מסודר. בשלב מסוים קיוותה שהיא מצאה את אביה ואת אחיה ברמת גן, אלא שבדיקות מעבדה רשמיות הכחישו את הקשר הביולוגי שלה למשפחה שמצאה והותירו את כולם במבוכה.
סביר להניח שמפח הנפש שנגרם לה בעקבות הניסיון ברמת גן בשעתו הרתיע כל אדם שמבין שהוא כנראה מאומץ באופן לא מתועד, מלחפש את שורשיו. היו מקרים נוספים מתועדים פחות שהסתיימו אף הם במפח נפש.
על-מנת לעשות צדק יהיה על הרשויות והמחוקקים במדינת ישראל להקים רשות שתטפל בפונים אליה, גם משפחות וגם מאומצים. על המדינה לאפשר לעובדים סוציאליים בעלי הכשרה, פסיכולוגים ועורכי דין לקיים על חשבון המדינה בדיקות ביולוגיות למציאת הילדים האבודים, מי מהם שיתעניין, ולתווך באופן שקט ודיסקרטי בין הילדים המבוגרים, לבין האחים וההורים המעטים שעוד בחיים.
החלטתה של וועדת שלגי שלא המליצה על צעדים מסוג זה תואמת את חוק האימוץ הקיים, ואולם היא מדיניות שמתחשבת רק בילדים המאומצים באופן פטרנליסטי, מתנשא משהו, ואת זה יש לשנות. שם בחוץ יש עם של משפחות שאיבדו את האמון בממסד ועלינו לרפא את הפצעים ולהחזיר להם את האמון שאבד. לתקן כל עוד הנר דולק.
הכותב הוא משפטן בתחום המנהלי ודיני המשפחה.