משחקי היורו, הנערכים בימים אלה בצרפת, מרתקים אליהם, מטבע הדברים, קהל גדול של חובבי כדורגל. אלה מהם בארץ, שלא זכו להימנות עם רבבות רוכשי הכרטיסים למשחקים, נאלצים מטבע הדברים להסתפק בשידור הטלוויזיוני, ולספוג בתוך כך אכזבה.
אכזבתם של אותם חובבים נובעת מצורת השידור. בהבדל משדרי הספורט שבחו"ל, שהינם שדרים בעלי אוטוריטה, לוקים עמיתיהם הישראלים בשלומיאליות, אם לא בחוסר-מקצועיות משווע. במקום לתאר את המשחק כהווייתו - הם מוצאים לנחוץ לפטפט סביבו.
על חשבון המשחק בעצמו, מתנהלת על-ידיהם דברת מתישה במסווה של מה שקרוי "פרשנות". מסבירים מה שקורה ומה שצפוי, נותנים חומר-רקע בלי סוף, ואינספור של סטטיסטיקה. זה מתיש ומביך את קהל הצופים במסך הקטן, הצמאים לתיאור של "מי מסר, ולמי" בדיוק.
מחדל הצימאון הלזה רק הולך וגובר, באשר המשחק שברקע מצטמק כאילוסטרציה לפטפוט לא-נסבל. ובתוך כך השדר מחלק ציונים, כשהוא מריע למוביל במגרש ובז למפסיד בו, בעוד המשחק מתנהל מאליו. לצופה רק נותר לנחש בעצמו מה בדיוק מתרחש למולו.
המחדל הזה נעוץ, מן הסתם, באגו מנופח של שדרים, שבמקום לתאר את הדברים כהווייתם במגרש - הם מוצאים לנחוץ להפגין את הידע הספורטיבי שלהם, והכל כמובן על חשבון המשחק ועל חשבון סקרנותם של הצופים, שלא מגיעה לסיפוק הרצוי.
לא אחת מעורר המחדל הזה את הרושם המטריד שהשדרים הישראלים נמנעים מהזכרתם התכופה של השחקנים במגרש, רק משום שאינם מזהים כראוי את שמותיהם, בעת שאלה מוסרים את הכדור לעמיתיהם...
ולבסוף, מן ראוי להודות שהשידור הישראלי לוקה במונוטוניות משעממת לשמה. בעוד השדרים הזרים שבחו"ל מגיעים לאקסטזה בעת הבקעת-שער - ה"גול" שאנחנו נותנים לו ביטוי, איננו מלהיב, ומשודר ככה סתם "על יבש".
