פרשת השבוע "שלח" גרמה לי לחשוב על תופעה נפוצה מאוד בזוגיות: החלטנו לקחת את הזוגיות שלנו ברצינות; התחלנו לקרוא ספרים שעוסקים במרקם החיים המיוחד שקיים בין בעל ואשה, שמענו שיעורים ואפילו נרשמנו לשבת העצמה זוגית במלון פסטורלי. אבל ברגע המבחן נכשלנו, שוב אותם כעסים, אותו חוסר סבלנות וקושי להכיל, הרצונות שלנו ממשיכים להתנגש וכל מה שלמדנו, נראה לפתע כל כך רחוק ומנותק מהמציאות.
רגע לפני הכניסה לארץ, עם ישראל שולח מרגלים לתור את הארץ, כשהם חוזרים הם מוציאים את דיבת הארץ ומחלישים את העם שמתחרט על הרגע שבו הוא יצא ממצרים והחל לצעוד אל הארץ המקוללת שאוכלת את יושביה. שורש חטאם של עשרת המרגלים, שהיו מראשי הקהל, הוא הפחד מלקיחת אחריות, וחוסר רצון להתמודד עם המציאות והחיים. הם התרגלו לחיים רוחניים לגמרי ולא הכירו שום דבר אחר.
במדבר זכתה האומה להשגחה אלוקית-ניסית צמודה, מה שייפסק מיד עם הכניסה לארץ בימי יהושע: "וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ וְלֹא הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מָן וַיֹּאכְלוּ מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן בַּשָּׁנָה הַהִיא" [יהושע; פרק ה', פסוק י"ב] - בני ישראל צריכים להתרגל לעובדה שבשביל לאכול לחם צריך לחרוש, לזרוע, לעדור, לנכש, לזבל, לעמר, לקצור, לטחון, ללוש ולאפות. נגמרו ימי "המוציא לחם מן השמים".
לא פעם גם אנו חוטאים לעצמנו באותה נקודה בדיוק. מי מאתנו לא היה מעדיף שיעשו את העבודה הקשה בשבילו או שהיא תיעשה מאליה? כמה היינו מוכנים לשלם בשביל מים מיוחדים שיחולקו ביציאה מההרצאה ובשלוק אחד יהפכו אותנו לדמויות האידיאליות שעליהן למדנו בשעה האחרונה?
אבל החיים מושכים אותנו למקום אחר לגמרי. זוגיות טובה היא לא משהו חיצוני, אין מתכון קסם עם סדר פעולות קבוע. עלינו להפוך לאנשים זוגיים, לבנות קומות חדשות בנפש, בעמל, ביזע ובהשקעה אין-סופית. לכל הדיבורים הגבוהים אין משמעות אם אנחנו לא מתאמצים לממש אותם. זו הייתה טעותם של המרגלים שמאז ועד היום משמשת כתמרור אזהרה לכולנו.
מפסיקים לפחד - לוקחים אחריות!
