פרישת השבוע

שוקי ההון הגיבו למשאל העם הבריטי (24.6.16) במפולות שכבר שנים לא נראו כמותן. דווקא בורסת פרנקפורט, ולא בורסת לונדון, חטפה את המכה הכבדה ביותר עם ירידה של 7% במדד דאקס. מדד הפוטסי של לונדון הסתפק באזור ה-4.5%. אבל כדאי לשים לב למה שקרה לאורך יום המסחר. הירידות בפתיחתו, בעיקר בלונדון, היו חדות יותר והגיעו ל-6.5%, ואז התמתנו-משהו. לא ש-4.5% בבורסה ענקית זה משהו שצריך לחגוג, אבל המגמה חשובה. בריטניה תפרוש בפועל רק בעוד שנתיים ואולי יותר. יש המון-המון פרטים לעבד והמון-המון השלכות לבדוק. ברור שהפרישה הזאת עושה רע לאיחוד האירופי, ודי ברור שהיא עושה רע לכלכלת בריטניה. אבל התגובה של השווקים נראית יותר כנובעת מהלם והפתעה. הרי עד הרגע האחרון הראו הסקרים – ותכף נדבר עליהם – שיש יתרון קל אבל מספיק למחנה התומכים בהישארות. אפילו הסקרים של יום המשאל עצמו הצביעו על כך. לכן, כאשר התוצאה בפועל הייתה הפוכה – התגובה גבלה בפניקה. ייתכן שההיחלשות היחסית של הירידות, בצירוף היומיים שיש לשווקים להפנים ולהירגע, יביאו לכך שבטווח הארוך – שוקי ההון יעכלו את המשמעות, יתנו זמן לבחון את ההתרחשויות ויחכו לעובדות שיחליפו את ההערכות והפחדים. אבל, וזהו אבל גדול, אם חוסר הוודאות ירחף מעליהם זמן רב מדי – הם לא יצליחו להתייצב.

עוד משהו במישור הכלכלי. לא רק הממסד בבריטניה ומחוצה לה האיץ בבוחרים לתמוך בהישארות, אלא גם החברות הבריטיות הגדולות. בנקודה זו הוכח שוב, כמאמר חז"ל, ש"סדנא דארעא חד הוא" – העולם הוא אותו עולם, לא משנה היכן. הקמפיין לווה במסע של פופוליזם נגד החברות הגדולות בכלל והבנקים בפרט: הם לא יקבעו לנו, הם לא יגידו לנו מה לעשות, נקבל את ההחלטות שטובות לנו ולא שטובות להם. מוכר לכם? במקרה של בריטניה, הפופוליזם הזה הוליך לתוצאה שלפחות כרגע נראית הרסנית – לא רק לאותן חברות, אלא גם ובעיקר לאזרח הקטן שרצה "להראות להן". כדאי לנו ללמוד לקח: לא תמיד מה שטוב לבנק רע ללקוח, לא תמיד האינטרס של האזרח מנוגד לזה של הקונצרן.

כמובטח – כמה מילים על הסקרים. אפשר בעצם להסתפק בשלוש: הם שוב טעו. אחרי שחזו בחירות צמודות בבריטניה ובחירות צמודות בישראל וביטלו את סיכוייו של דונלד טראמפ – חזו כעת הסוקרים שבריטניה תישאר באיחוד. לזכותם אפשר לומר, שלכל אורך הדרך הפער היה קטן מאוד – 2% בדרך כלל – דהיינו בתוך טעות הדגימה. אבל כאשר כמעט כל הסקרים חוזים את אותו הדבר, כולל ביום ההצבעה עצמו, לא ניתן להסתפק בטענה של "טעות דגימה". ודאי לא כאשר מדובר במגמה כלל-עולמית מתמשכת. אני לא מומחה לסטטיסטיקה ולכן יכול רק לצטט הסברים שראיתי. אחד המרכזיים שבהם אומר, שחברות הסקרים מתקשות לבנות מדגמים מייצגים, משום שרבים משתמשים רק בטלפונים ניידים ולכן לא ניתן לאתר אותם בבתיהם. מה זה שייך? כאשר לא יודעים היכן הנשאל מתגורר, יודעים פחות מהן נטיותיו. נקח דוגמה ישראלית: נשאל המתגורר בבני ברק צפוי להצביע למפלגה חרדית, בעוד נשאל המתגורר בנצרת צפוי להצביע לרשימה המאוחדת. כדי לבנות מדגם מייצג, צריך לדעת לפחות משהו על הנטיות הכלליות של הנשאלים. אבל אם לא יודעים היכן הם גרים – המלאכה קשה במיוחד. חוץ מזה, ברור ששיעור השימוש בטלפונים ניידים עולה ככל שהגיל יורד. זה אומר, שקשה במיוחד לפלח את שכבות הגיל הצעירות – כך שהמדגם הוא חלקי מלכתחילה. יש המוסיפים לכך חוסר אמון של ציבורים שונים באמצעי התקשורת, שהם שעורכים את רוב הסקרים. יש הטוענים, כי חלק מתומכי הליכוד בבחירות האחרונות לא אמרו לסוקרים את האמת – אם משום שחשבו ש"התקשורת שמאלנית ממילא" ואם משום שחשו מבוכה לומר את דעתם, שנתפסה כפחות פופולרית. נקודה קריטית היא, שבעוד הסקרים הפוליטיים חשובים – הסקרים הכלכליים חשובים מאוד. חברה יכולה להתרסק אם תציע מוצר/שירות על סמך סקר לא אמין, ותגלה רק מאוחר מדי שאין לה קונים. הכשלונות המתמשכים של הסקרים מחייבים את המגזר הכלכלי, עוד יותר מאשר את הפוליטיקאים והעיתונאים, לחשוב על מידת התלות שלו בהם ולנסות לפתח כלים חילופיים.

דייוויד קמרון עשה את מה שבישראל לא מכירים: נטל מיד אחריות אישית והתפטר. הוא יכול היה בשקט להישאר בתפקידו. דווקא חברי הפרלמנט השמרנים שיצאו נגדו בנושא האיחוד האירופי, בראשות בוריס ג'ונסון, ביקשו ממנו עוד לפני היוודע התוצאות, שימשיך בכהונתו בלי קשר אליהן. קמרון גם יכול היה לומר, כפי שאמרו לאורך הלילה חברים בולטים במפלגתו, שהוא היה מספיק אמיץ ואמין כדי לקיים את הבטחתו לקיים משאל עם, שהוא מקבל את הכרעת הציבור וימלא אותה כמשרתו הנאמן. במקום זה, קמרון העדיף להיות ישר עם עצמו ועם דעותיו. הוא לא יכול לנהל בתום לב מו"מ על יישומו של מהלך קריטי, לו הוא מתנגד בכל מאודו. פשוט מאוד. כמה פוליטיקאים ישראלים אתם מכירים, שהיו מתנהלים בצורה דומה?

נקודה מעניינת היא, שבעוד תומכי הפרישה רוצים למשוך את התהליך כמה שיותר – האיחוד האירופי רוצה שהוא ייגמר במהירות האפשרית. אמנת ליסבון מצריכה שנתיים לפרישה, וג'ונסון דיבר על כך שהיא לא תושלם לפני הבחירות הבאות לפרלמנט, בשנת 2020. לעומת זאת אמר ראש הנציבות, ז'אן-קלוד יונקר, שצריך לקצר למינימום את תקופת חוסר הוודאות, ולאפשר לאיחוד בן 27 החברות להמשיך בדרכו. זמן הביניים עשוי היה לשמש כמו פרידה לפני גירושין: הצדדים יכלו לבחון האם הם מסתדרים או שמא מוטב להם יחדיו. אבל נראה שלאיחוד האירופי נמאס מהדרישות הבריטיות, וברור לו שכדי להפוך את הגלגל – יהיה עליו לתת עוד ויתורים שאינו מוכן לתת. הפורשים, מצידם, רוצים כנראה להוציא עוד ויתורים כדי לתת לאיחוד האירופי את מה שהוא רוצה – פרישה מהירה. בקיצור: ברדק אחד גדול. וכל זמן שהוא ייוותר על-כנו, נחזור לנקודה הראשונה: טלטלות בשווקים, שלא עושות טוב לאיש.