כמה נקודות שכדאי להעלות לתודעה הציבורית כדי למנוע שכחת ילדים במכוניות:
1. ראשית אני מציע חלוקת אחריות: שליחת מסרון בהגעה, ואם לא, היא תתקשר לוודא.
כאשר נערים נוסעים למקומות רחוקים או מאוחר בלילה דורשים מהם להודיע שהגיעו בשלום. טבעי לגמרי לדרוש הודעת הגעה גם בהסעת ילדים. חלוקת או פיצול האחריות לשני אנשים תגדיל פי 2 את הסיכוי שהנסיעה תסתיים בשלום. האם אמורה באופן טבעי להתעניין ולוודא, וכדאי פשוט להזכיר לה.
קבוצת הסיכון היא אבות המסיעים את הילדים באופן חריג, בלתי שגרתי, כשהסעת הילד אינה מטרת הנסיעה אלא רק תחנה בדרך. האם רגילה להסיע את הילדים כל בוקר, לכן היא לא תשכח. כוח ההרגל. האב רגיל לנסוע לעבודה ומועד לשכוח. לכן על האם לוודא. טרחה מינורית, שהרי שליחת הודעה זה לא משהו נדיר בתקופתנו...
2. כידוע הציעו כבר להניח חפץ חיוני כמו תיק או נייד, מאחור.
3. הצעתי לסובב את הראי באלכסון על-מנת להסתכל על הילדים תוך כדי נסיעה.
אפשר לרכוש ראי גדול ולהלבישו מעל הראי הקיים. לסובבו באלכסון וכך גם לראות את הדרך וגם את הילד. אני עושה זאת מזמן באופן טבעי, מעניין אותי לראות אם הוא נרדם ובכלל מה הוא עושה. אצלי הראי באלכסון תמיד, קבוע, גם כשאני לבד.
4. מישהו הציע להוציא סוללות מהשלט כדי לנעול ידנית. קצת פחות פינוק, אבל מי שפינוק חשוב לו יותר מלהבטיח את שלום ילדיו... אולי מגיע לו?
5. אך מעבר לכל הסברתי שחייבים לארגן תזכורת מראש. לפחות אחת מהמצוינות להלן, או אחרת. מרגע שהתיישבת על כיסא הנהג כאילו הלכת לישון בלי שעון מעורר. האם תתעורר? אולי... לאחר שהתיישבת ליד ההגה, פיזור הדעת עלול להשתלט עליך.
משרד התחבורה צריך להוציא הוראת שעה, לפיה כל נהג המסיע ילדים חייב לתכנן מראש אמצעי תזכורת. אם זה נהג מקצועי שהרוטינה מחייבת אותו לסרוק את הרכב לאחר הנסיעה. אם זו אימא הרגילה להסיע את ילדיה כל בוקר וכשהיא מגיעה אין לה עיסוק אחר אלא לשים את הילדים בגן.
אך אם מדובר בנסיעה חריגה, המדינה מחייבת את הנהג לתכנן מראש אמצעי תזכורת כלשהו. מראש! ההוראה תחול על כולם גם על בעלי זיכרון מעולה. כפי שחגירת חגורת בטיחות היא חובה גם על נהגים מושלמים. אסור לסמוך על כך שכבר תזכור, גם אם זה נראה הכי טבעי שבעולם.
6. מעבר לכל כדאי להידרש לשורש הבעיה הפסיכולוגית: קצב החיים המהיר והנטייה הטבעית לרוץ קדימה בלי לדעת לאן.
הם מ-מ-ה-ר-י-ם. כולנו כל הזמן ממהרים. כדי להתמודד עם התופעה מצאתי הרגל שאני ממליץ אפילו ללמדו בבתי ספר. שמו בישראל: "הבט אחורה בזעם". תמיד כאשר פנינו מועדות קדימה, מקדישים שניה וחצי עבור אחורה. מתבוננים לאחור על הרכב: הפנסים כבויים? הרכב חונה יפה? לא בולט? האם אזכור איפה הוא חונה? החלונות סגורים? אגב, כדאי להשאיר קבוע חרך בחלון אחד לצורך אוורור.
תמיד לפני שאתה יוצא מהבית, על מפתן ביתך תשאל מה שכחתי? לקחתי הכל? לא לשכוח ללכת לשירותים לפני נסיעה, לשתות מים, ללחוץ על ידית הדלת ולדחוף לצורך בדיקת נעילה. יורד מאוטובוס? חשוב מאוד לרדת, אבל... עצור, השכחת משהו? ממהר קדימה? אין שום בעיה, רק הקדש שניה וחצי עבור אחורה. לנסות לטפח הרגל לפיו תמיד לפני יציאה כלשהי, מקדישים את השנייה הקטנה גם למבט לאחור. זה טוב מאוד לחיים באופן כללי.
7. צריך לעשות תוכניות טלוויזיה ורדיו בנושא, להסביר את מה שתיארתי כאן, ולפמפם ללא לאות כדי לשים קץ לזוועה.
