אני קורא דברי כמה וכמה מנינים של מעורבים המוסיפים את הפרוטה הקטנה שלהם לקופת אסופת החוכמה המפרשת את תוצאות המשאל הבריטי, ואודה, אני נבהל. האתנוצנטריות הישראלית חוגגת. אירופה העוינת הקלאסית של ישראל ספגה מכה. עוד מדינות לאום שנדרסו על-ידי האיחוד אם אך הרימו קולן לתמוך בישראל, תצאנה לחופשי ותצטרפנה בגלוי לחסידות הימין הישראלי. למן השעה בה הצהיר אובמה בתמיכתו בהישארות בריטית, היה ברור כי להישאר היא בעצם מזימה של לונדון להשביע את בריסל לשאת את מחמוד עבאס על כפיים. זה מה שנכתב. אם לא מילה במילה, מילה נרדפת במילה נרדפת.
בעיני הלהקות הצפופות המגיבות ברשתות, מה שקורה בממלכה המאוחדת הוא חסר משמעות לאנגליה, לאירופה, לעולם החופשי, לגלובוס כולו. ה'שם' הנידח אינו נחשב אלא במידה שמבינים שכל העולם כולו נדחס לתוך ה'פה', לתוך קליפת אגוז התכלת הישראלית. אף מילה על ההשלכות הכלכליות, לא על אנגליה, לא על מדינות אירופה, לא על שווקי הפיננסים הבינלאומיים. מלטה יוק. רק ימין או שמאל ישראלי.
אף לא מילה על ההשלכות הלאומיות של הממלכה המאוחדת, סקוטלנד, צפון אירלנד, ווילס. המשאל היה בריטי, אבל בריטניה יוק. אף לא מילה על המאזן הכלכלי הבין גושי, על הסחר, על המטבע, על הבורסות, על שיתוף הפעולה המדעי, על קידום משולב במחקר ובפיתוח. הבלים. קונסטרוקציות. קואפראציה אירופית מאוימת בסדקים שאיש אינו יודע לחזות אם לא יבקעו את החומה - יוק וout. המחלקה להתיישבות - In.
אף לא מילה על שבעים שנות שלום באירופה למודת השסעים, הקרעים, הדמים, הקברים להמוני צעירים שמתו על קידוש הלאומנות המופרכת בחפירות בהן הטביע הבוץ חותמות של טירוף, המחנות בהם שוטט המוות במלבושים חומים ושחורים ואכל בשם מיתולוגיות ארכאיות ששיגעונות מודרניים החיו אותם. שום דבר. האיחוד הוא לא חלום. האיחוד הוא לא בשורה. האיחוד הוא רק כינוס רשעים הגוזרים גזירות על ישראל ובאבוד רשעים רינה.
שום מילה על מה שההצבעה הזאת עלולה לעשות ללאומני פריז, וינה, בודפסט, על מה שהוא יכול לעודד באיטליה המפחדת בדרום ממה שרותח בה בצפון, בספרד, באוקראינה. שום מילה על ברכת הכוהנים של פוטין ושל טרמפ, זה מפני שאירופה של סנקציות עתידה להימוג, וזה מפני שאירופה של פליטים הצליחה להמס את לב הבריטים הרואים בהם את המכרסמים של האנושות בת זמנינו. אף לא מילה. ברוכים יהיו ולו ידעו במי לתמוך. לא יותר. מה שקובע הוא שאנחנו הסיפור.
ברי שיש גם תגובות מדודות, ראשונות, המודות כי אין עדיין מי שיכול לנבא ברצינות מה יעולל המשאל הזה, מה התהליך שיצא לדרך ואיך יגיע למחוז חפץ איזה שהוא. יש. מעטות. ספורות. לתוך רוב התגובות ממין אלה שתיארתי למעלה, נגרפים גם אינטלקטואלים המשתעשעים מחוץ לעולמם הצר בקיצת אמירות היפות בעיני ה'פלבס' לא כשחקני חיזוק חלילה - זה דורש גם מעורבות - אלא כרחבי דעת המסירים את החליפות כשהם יושבים ביציעי האוהדים, ומצרפים את קולם לקלאסיקות המוזיקליות של המעודדים. זה מפחיד אותי, כי מה לעשות, לעמוד מנגד ולראות בעליל עד כמה היינו למהומה פרובינציאלית המזהה את עצמה זיהוי נרקיסיסטי בכל אירוע שמתרחש בעולם, זה גובל בפתולוגיה, מפחיד.
אין לי מושג איזה השלכות תהיינה על ישראל בעקבות המשאל ותוצאותיו. רוב ההשלכות תהיינה אלה החלות על העולם כולו בו הננו מדינה קטנה, חברה בקהיליית העמים, קשורה כמו כל מדינה בכל מדינה ומדינה בעולם לטוב ולמוטב, אבל בוודאי תהיינה גם השלכות על ההוויה הישראלית כשלעצמה. איני יודע איזה. אבל אני יודע, כאזרח
העולם הזה של המאה העשרים ואחת שראה את העולם הזה במאה העשרים, כי החיים לימדוני לראות עצמי על אמונותיי ועל תקוותיי ועל ערגותיי כאדם שתנודות המטלטלות את העולם מטלטלות גם אותי, כי ממקומי אני אזרח כל מקום ומקום בעולם, כי ממקומי בעולם אני אזרח במדינתי שלי, ואם איני מתבונן בכל התבוננות היקפית ומודד את המציאות רק על-פי מה שאני לבדי הנני, או אז גם את עצמי אינני רואה, ואיני יודע, לא יכול לדעת, לאן בעצם אני הולך. אל תבוזי לי אם אני מודה כי זה מפחיד....
אני מניח, כי דבר לא יתפרק. אני מניח כי הכל ישתנה. מעט מעט, לאט-לאט, יעבור מצוקות, ישאף לייצוב, ישיל תקוות, יוליד אחרות תחתנה. להישאר באירופה או לצאת ממסגרותיה אינה לחיות או לחדול, אם כי לא פשוט כלל, מורכב, חסר וודאות, מאמין במבחן את האמונה כי בטוב העולם נדון. לא מצדיק אפוקליפסות, לא משחרר אוטופיות מן ההזוי. אבל מבחן, לא קל, אכן ואכן.
