"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך על פני האדמה". הסעיף הזה הוא אחד מעשרת הדברות בלוחות הברית שקיבל משה על הר סיני, ואנחנו דתיים כחילוניים, אשכנזים כמזרחיים, מצווים לכבדו.
לפני מספר ימים לקחה אישה - אסתר וינשטיין ז"ל - את נפשה בכפה והחליטה להתאבד, כל זאת משום שהחליטה לצאת בשאלה. כמכת נגד החרימו אותה חסידי גור, לא נתנו לה להתראות עם בנותיה, למעט עם אחת שגם היא יצאה בשאלה.
הבנות נתונות במשטר עריצות של הרבנים החסידיים, שכשמם אינם כך, אינם חסידים אלא טורפים מהזן הגרוע ביותר. לכאורה הם שליחי הקדוש ברוך הוא, שעליו נאמר כי חנון ורחום הוא. האם זה כך? האם קריעת האם מערש בנותיה הוא צעד חנון, רחום? ודאי וודאי שלא.
לא פעם אנו עומדים בפני הדילמה של עובדות סוציאליות הבאות להפריד בין ילד לאימו משום טובת הילד, האם אינה מסוגלת לתפקד כאם. אבל במקרה הזה האם הייתה אם למופת, אוהבת, דואגת, חכמה, שרצתה גם לפרוץ החוצה ולצאת מחשכת הבערות שכופה החברה החרדית על מאמיניה הגברים ובעיקר הנשים.
חשכת ימי הביניים אין להם פתחון פה. הרבי אמר וכך תעשו. האב, שיש לשער שהוא חסיד אדוק, ודרכה של אשתו לא מצאה חן בעיניו או יותר נכון הייתה לצנינים בעיניו, בודאי תמך בעונש הרוחני שהטילו על אישתו הרבנים, ועזר בכך שמנע מבנותיו כל קשר עם אמם הביולוגית. אין מדובר בילדות קטנות חסרות ישע, מדובר בחלקן לפחות באימהות לילדים, שיודעות את פרושה של האמרה צער גידול ילדים, כמה עמל יזע ודמעות צריך להשקיע עד שרואים בן או בת מתחת לחופה.
אולם כל זה נזרק לפח מרגע שהרב אמר. אין חולקים עליו והולכים אחריו באש ובמים, ומצוות כיבוד אם ואב לא קיימת יותר, למרות שבכך הם עוברים על אחת המצוות החשובות ביותר שקיבל עם ישראל.
לשיא הצביעות נחשפנו, כאשר החרדים או הרבנים בקשו לקבור את האם המתאבדת בירושלים, ולא כרצונה בשפלה .פתאום היא הפכה לאחת מהם, במותה קידשה עצמה ויש לקוברה במסגרת המקובלת.למצער במקרה זה השופטים לא קיבלו זאת והורו לקברה על-פי רצונה.
מתי יהיה סוף לחשכת ימי הבינים שגזרו על עצמם החברה החרדית ואוכלוסיתה? הם לא שונים מכת הטליבאן או כל כת חשוכה אחרת. גם דאעש מקדש את שם אללה בדרכו הרצחנית. הגיע הזמן למעשה מצד המדינה, צריך לעזור ליוצאים בשאלה להעביר חוקים נאורים שיאפשרו חופש דת ומחשבה לכל, ואלה לא יהיו רק בבחינת סיסמאות ריקות מתוכן. אולי אז מותה של אסתי לא היה לשווא.
