לא קשה לשער כיצד היה מגיב
בנימין נתניהו להסכם עם טורקיה אילו היה באופוזיציה:
ממשלה המפקירה חיילים, השפלה לאומית, ממשלה מתרפסת, חסרת הבנה ויכולת להגן על אינטרסים לאומיים חיוניים. בקיצור, ממשלה סמרטוטית. אלא שאצלנו, כידוע, מה שרואים מכאן לא רואים משם, ולהפך. עכשיו נתניהו הוא הקברניט ואת כל שמות התואר הללו הוא משווק בהפוך על הפוך. נכון, הוא מזדהה עם כאב המשפחות ומבטיח שלא ישקוט עד שיוחזרו "בנינו" אבל עד אז, כראש ממשלה מוטלת עליו האחריות לדאוג למדינה.
ומתוקף אחריות זו הוא חוזר על הטעות הקבועה בנוגע לטיפול בגורל חיילים ואזרחים בשבי האויב: תמיד, אבל תמיד, המחיר שאפשר לשלם אתמול היה זול מהמחיר למחרת. כך זה היה מול החיזבאללה וכך מול החמאס. הרעיון ש
ארדואן יסייע בעניין זה הוא כמובן הזוי לחלוטין. אז בשביל מה להבטיח או למצער לרמוז למשפחות כי זו הכוונה ? אותם הדברים אפשר לומר על ההצהרות על יצוא הגז לטורקיה: בשביל מה לדבר הרבה כאשר אתה לא יודע מתי וכיצד תוכל לקיים. עוד הרבה מים יזרמו בים עד שהגז יופק מקרקעיתו.
לעומת זאת, יש עניין אחד מידי בהסכם שהוא גם החיובי מבחינת ישראל לנוכח רצונו הלא מוסתר של ארדואן להוכיח נוכחות בעזה באמצעות אספקה הומניטרית חיונית לתושביה. מאחר שעד היום עשתה זאת ישראל במישרין ומדינות אחרות בעקיפין, הרי שמשימה זו תעבור מאתנו ותסיר מגבנו את האבסורד הגדול שאנחנו דואגים ביומיום לקיומם של אויבינו. ולזה יש עוד בונוס: דחיקת רגליו של אבו מאזן מעזה, שכידוע לא מחבב את נתניהו, ובכך בעצם מביא לפילוג של הפלשתינים, בין עזה ליו"ש. מאחר שארדואן אמר כי הוא ידאג לעזה וגם יקים אזור תעשיה בג'נין, יוכל נתניהו לבוא ל
ג'ון קרי ועמיתיו האירופים ולומר להם כי אבו מאזן באמת לא רלוונטי. היש מבחינתו בונוס גדול יותר?
ובהקשר לזה אני מרשה לעצמי להציע כן תזה עוד יותר קיצונית: בהסכם השלום עם מצרים, סאדאת כלל לא התעקש לקבל את רצועת עזה יחד עם כל סיני והשאיר אותה לנו בחפץ לב. הרבה שיניים שחקנו מאז בטיפולנו באגוז הקשה הזה. מה יכול למנוע מארדואן הפאן-אסלמי לרצות להיות נותן החסות לעזה עם כל המשתמע מכך. אולי זו הסיבה לסירובו לבקשת נתניהו לסגור את נציגות החמאס באנקרה ורק הבטיח כי ידאג שלא יעסקו שם בתכנוני טרור. נציגות זו היא צינור משמעותי בקשרי אנקרה ועזה של החמאס.
מבחינתו של בנימין נתניהו, ארדואן אולי איננו חובב ציון אבל מעתה הוא בהחלט פרטנר חשוב: מחליפים אתו שגרירים, נפתחים אופקי עסקים רחבים, קשרי התיירות יפרחו מחדש וכמובן, הגז שלנו יזרום לטורקיה, ממנה לרחבי אירופה ועמו המיליארדים לכיסינו. הקשרים הללו עם טורקיה מחזקים את מעמדנו בחלק הזה של העולם שכולו אש, תמרות עשן ומוות. ישראל וטורקיה הן שתי מעצמת אזוריות, כך נתניהו.
אבל, וזה אבל גדול, האם הראש שלנו דומה לראש הטורקי ובמלים אחרות, האם ההבנה שלנו את ההסכם דומה לזו של הטורקים? את התשובה צריך לחפש אצל ארדואן שהוא מוסלמי אדוק, איש האחים המוסלמים שיש להניח כי בסכסוך שלנו מזדהה אוטומטית עם הצד הערבי. לא נראה, אם בכלל, את טורקיה מצביעה אתנו בפורומים בינלאומיים. ארדואן דאג הרי מיד להזכיר כי הנעשה בירושלים ואל-אקצה קרובות לליבו.
ועכשיו לנקודה המרכזית והחשובה שהיא פועל יוצא מההסכם: עד כמה תהיה טורקיה מעורבת ומשפיעה על מה שיתרחש בעזה מעתה ואילך. נקודת המוצא היא כי ארדואן לא פרייאר ואין בכוונתו להיות הרוטשילד של העזתים והוא מצפה שהשקעותיו יניבו לו גם דיבידנדים מדיניים ואחרים. מעמדו של אבו מאזן והנהגת אש"ף שהוזכרו לעיל, הוא עניין כזה. עניין אחר הוא ציפיותיו שהקול של טורקיה יישמע בכל דיון על שלום במזרח התיכון ולא רק במסגרת קוורטט או דילוגיהם של ג'ון קרי ו
טוני בלייר.
מה שצריך לעניין אותנו במיוחד היא השאלה כיצד טורקיה תנהג אם החמאס ימשיך לחפור את המנהרות ההתקפיות שלו כאילו שום דבר לא קרה בזירה שלנו. כזכור, גורם בכיר מאוד במשרד הביטחון שלנו הודיע כי עימות מזוין עתידי צריך להביא לקץ שלטון החמאס. אם וכאשר זה יקרה יעמיד את ישראל, הכמהה לכל ידיד, במצב הבא: מצד אחד, מצרים שכנתנו מדרום לא תראה בעין רעה הבסתו של החמאס ומצד שני, עלולה טורקיה לראות בכך פגיעה באינטרסים שלה ולהגיב כפי שארדואן רגיל, בשליפה אינסטנקטיבית. הוא יוכל למשל, להשעות שוב את הקשרים המדיניים וגם את קשרי הגז, אם יהיו קיימים במקרה כזה, כי לטורקיה היו, יש ויהיו מקורות לרכישת גז מלבד ישראל.
המסקנה ברורה: בעידן שלטונו של ארדואן מערכת הקשרים של ישראל עם טורקיה היא בבחינת שני ציפורים על העץ - היום הן כאן ומחר לא. בניית תוכניות ואסטרטגיות כדי לשמר קשרים אלה כרוכה באי-ודאויות לא מעטות. זו הליכה על תיבת ביצים. הרצון לשמר אותם והצורך לדאוג לאינטרסים חיוניים למדינת ישראל הם מבחנים שבירושלים עשויים להידרש להם הרבה יותר מוקדם ממה שמישהו יכול להעלות על דעתו עכשיו.
