שש שנים עברו מיום ההשתלטות על המרמרה ועד שהגענו לחתימת הסכם עם טורקיה שמחזיר את היחסים הבילטרלים איתם. ההסכם זכה לביקורת רבתי מימין ומשמאל. השמאל שכל הזמן לחץ להגיע להסכם פתאום שינה דעתו והחליט להתנגד לו, אם כי כמה מהם לא מדברים באותה שפה.
במקביל יצאו בני משפחות החללים מצוק איתן בדרישה כי לא יחתם ההסכם ללא השבת הגופות הביתה, אליהם הצטרפו בני משפחת מנגיסטו שעבר את הגבול מרצונו והם עכשיו דורשים את חייו חזרה.
דרישת המשפחות עשתה גלים, הקמת אוהל המחאה ליד משרד ראש הממשלה משכה אליה מאות אנשים, אם כי לא בהקפים שהורגלנו אליהם עם
גלעד שליט. הפוליטיקאים מיד צרפו את קולם לדרישה זו ברצונם לקושש כמה קולות, ומיד יצאו בקריאות "תדע כל אם עבריה שהגז שווה יותר מהבנים".
עולם ומלואו אז אני חושב אחרת. כשאני וחברי הלכנו למלחמה ידענו כי עשוי להיות מצב שלא נחזור הביתה, ואולי נחזור בארונות קבורה. גם הורינו ידעו כי מלחמה זה לא משחק על שולחנות חול, והתפללו לחזרתינו בשלום.
מזה 100 שנה אנו בחזית, אם כיהודים ואם כמדינה, ישנם נעדרים, ישנם נעדרים שמקום קבורתם לא ידוע, אבל עם כל האמפטיה למשפחות שבשבילן כל חלל כזה הוא עולם ומלואו - האם הם מוכנות להקריב את החיים על חשבון החזרת הגופות?
אין זה נכון כי המדינה מזניחה את חילייה וסיפור החזרתו לארץ של גלעד שליט מלמד זאת באופן ההזוי ביותר. לשחרר מאות מחבלים עם דם על הידיים בתמורה לחייל שפישל זאת שערורייה. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באינטרס של 8 מיליון אנשים לעומת כמה עשרות, אפילו אם מדובר בעסקת גז שתזרים למדינה מיליארדי דולרים ותעלה את רמת החיים לרבים, אז כן בהחלט יש מחיר לכל דבר ואת העקרון הזה כבר קבענו. עכשיו זו רק שאלת המחיר.
בעקבות שערורית גלעד שליט הוקמה ועדת שמגר שמסקנותיה ידועות פחות או יותר אם כי לא פורסמו באופן רשמי, אז זו ההזדמנות לבדוק את חוזקן של הרשויות הנוגעות בדבר. המצב הנוכחי בהחלט נותן משמעות לאמירה
ובמותם ציוו לנו את החיים.
