מיוחד הוא חודש תמוז שאין בו חגים ונתפס בזיכרון היהודי כחודש שחל בו מועד אבלות. חודש שבו באו צרות רבות על עם ישראל במהלך הדורות. בתמוז הקיץ בשיאו, פריחת האביב קמלה, הימים ארוכים, החום כבד, השמש לוהטת והשדות שהוריקו בעונת החורף והבשילו בתקופת האביב נראים צהובים.
מובא במקורות שראשי התיבות של חודש תמוז הם: זמני תשובה ממשמשים ובאים. הימים מתקצרים והלילות מתארכים וכך חשים הכול שהזמן קרב ובא לקראת הימים הנוראים.
בין ראש חודש תמוז לבין יום הכיפורים מפרידים מאה ימים. חודש זה מכוון אותנו לקראת חודש התשובה ועשרת ימי תשובה, דבר הבא לידי ביטוי בראשי התיבות הנוספים של חודש תמוז שהם: זריזים מקדימים ועושים תשובה.
משמעותו של השם תמוז הנזכר בתנ"ך מופיע כשם של עבודה זרה. השם מצוין בספר יחזקאל: "הנשים יושבות מבכות את התמוז" (פר' ח', י"ד). בידוע הוא שהתמוז היה אליל מרכזי במיתולוגיה המסופוטמית שבתקופה מסוימת הבבלים הציבו צלם שלו בבית המקדש - חילול הקודש. כיצד הסכימה היהדות שבאה להילחם בעבודת האלילים לקבל את המילה תמוז כשם של אחד מחודשיה? יש המסבירים זאת שהשם תמוז במובנו הוא נמס, הסקה או הצתה בהיות ובחודש זה הכול נמס מרוב חום של החמה הבוערת. הפולחן האלילי הזה מסמל את החום והיובש ומבוסס על בכיות ופולחנים שהתפשטו גם בעם ישראל בעיקר בין הנשים כפי שהדבר משתמע מתוכחת הנביא יחזקאל הזועם על הנשים המבכות את התמוז.
למה אם-כן קבלו בני ישראל את השם הזה ואף קידשוהו בהכרזת החודש הבא עלינו לטובה?
תפילה ודברי תורה הרמב"ן בפירושו על ספר שמות (י"ב, ב') מביא מהירושלמי ראש השנה פ"א הל"ב כי שמות החודשים תשרי, חשוון וכו' עלו עמנו מבבל ושמות פרסיים הם. מתחילה לא היו להם שמות ורק שעלו מבבל לארץ ישראל חזרו לקרא את החודשים הנקראים בבבל להזכיר כי שם עמדנו ומשם העלה אותנו הקב"ה לארץ ישראל. כמו-כן מצינו שבבית-שני הייתה השפה המדוברת בארץ ישראל ארמית, ואילו לשון הקודש נשארה רק לתפילה ולדברי תורה (תוספתא חגיגה פר' א', א'). אכן במצרים היו משבחים את עם ישראל שלא שינו את לשונם ובזכות כך נגאלו, ואם-כן מדוע שנגאלו מבבל לא הקפידו על ציון החודשים ועל הדיבור בלשון הקודש? התשובה לכך, שהכול נעשה להוכיח שידעו שאין תקופת בית שני מהווה גאולה שלמה, לכן הנהיגו על עצמם מנהגי גלות.
יש מחכמי הקבלה המסבירים שעצם הכנסת יסוד זר ולכאורה שלילי לתוך התורה פירושו, שהתורה אינה רואה אותו כרע בתכלית אלא מזהה בו נקודה אמתית וטובה. בלשון הקבלה והחסידות בעולם של קליפות יש ניצוצות של קדושה, ובכלים של קדושה ניתן לפדות ולהגיע לשורש להעלות הניצוצות ולבצע ה"תיקון". הדרך להתמודד עם דברים שליליים באופן העמוק ביותר במקום לפסול יש לאתר את השורש הרוחני ולהצמיח ממנו גירסא מתוקנת מניצוצות אלו. בחירתה של היהדות לאמץ את המילה תמוז פירושה שניתן וצריך לעשות תיקון לפולחן התמוז, ובהרחבה לאלילות בכלל. יש לנתב את השלילי לחיובי.
מובא בספרי המוסר שאנשי כנסת הגדולה שהחדירו את שם החודש בתפילות ובתודעת העם הייתה מתוך מגמה שכולם ידעו ויבינו את סיבת החורבן שירושלים נפלה בגלל פולחן האלילות כפי שהדבר הודגש בדברי הנביאים במקומות רבים בתנ"ך ועובדה היא שעם החורבן אפסו בארץ כל הפולחנים ולא היה להם זכר.
לא נותר אלא לקבוע שבמהותו של החודש, תמוז בא להבהיר לנו את הפוטנציאל הטוב שבכל סיטואציה בחיינו, ולהפוך כל מצב בעייתי ובלתי חיובי לטוב, מועיל ומאיר לפרט ולכלל.
