במבט רחב

בנימין נתניהו צודק באומרו שאת ההסכם עם טורקיה יש לראות כמהלך אסטרטגי. רג'פ טאיפ ארדואן הוא מוסלמי קיצוני ואנטישמי, שהיה מעדיף שישראל תיעלם. אבל מאחר שגם אנחנו וגם טורקיה לא הולכים לשום מקום, מוטב שהיחסים עם הסולטן המודרני ומדינתו יהיו לכל הפחות סבירים. יש לנו מספיק אויבים גם ככה, ואם צריך לוותר פה ושם כדי שגם הצד השני יוותר פה ושם – זה כדאי. לצד זאת, נושא הפיצוי שנשלם לנפגעי ה"מרמרה" מחייב גם הוא מבט רחב. לפורעים הללו, שעלו על הספינה במטרה ברורה לפגוע בחיילי צה"ל, לא מגיע אפילו סנט אחד. אף בית משפט אוביקטיבי לא היה מזכה אותם בפיצויים, גם משום שמעשיהם היו בלתי חוקיים, וגם משום שפעילות מלחמתית אינה מזכה את נפגעיה בפיצוי. לתת להם 20 מיליון דולר? ותמורת מה – שטורקיה תמנע תביעות סחטניות נגד חיילי צה"ל? אני חושש, שהמחיר של התשלום המשפיל הזה יהיה כמו זה של עסקת גלעד שליט, שנולדה גם היא אצל בנימין נתניהו. המחיר המופרז בעליל ששילמנו תמורת שליט, הגביר את המוטיבציה לחטוף חיילים – זה ברור. המחיר המופרז בעליל שאנחנו משלמים כעת, יגביר את המוטיבציה של אזרחים לפועל נגד חיילינו ושל ממשלות לרדוף אותם בבתי המשפט. אולי לא היה מנוס מהתשלום הזה, כחלק מאותו מהלך אסטרטגי; השאלה היא בכמה דם יעלו לנו הדולרים הללו.

האם מישהו בדק במבט רחב את סוכריית ששת סופי-השבוע הארוכים שמבטיחה לנו הממשלה? קרוב לוודאי שלא, כי אם כן – מדובר לא בטיפשות אלא ברשלנות פושעת. אם ממילא עובדים חמישה ימים בשבוע, ומקזזים את החגים והחופשות והמחלות והמילואים – שישה ימי עבודה הם בערך 3% ממכסת העבודה השנתית שיירדו לטמיון. וזה המון. מה יקרה בימים הללו? כולם ייצאו לקניות? אולי. אבל זה אומר שעובדי החנויות והקניונים – שחלקם נאלצים כבר כיום לעבוד בשבתות ובחגים – לא ייהנו מימי החופשה הנוספים. כלומר: ייווצרו מעמד של אדונים המקבלים חופשה ומעמד של משרתים שצריכים לעמוד לרשותם. והעיקר: מי יממן את הימים הללו? אם למעסיקים אין הכנסות – למה שישלמו משכורות? אז אחת משתיים: או שהמשכורות יירדו בהתאם, או שהמחירים יעלו כדי לכסות את ההוצאה שאין כנגדה הכנסה. ששת ימי החופשה מזכירים לי את הטלוויזיות הצבעוניות של יורם ארידור ערב בחירות 1981. כאשר המצב הכלכלי בכי רע, כאשר הממשלה אינה יכולה להצביע על פעולות ממשיות לטובת האזרח – מחלקים מתנות. וכולנו זוכרים איך נגמרה "הכלכלה הנכונה" של אז.

הצעת החוק של יואב קיש, לפיה חברי כנסת לא יוכלו לעתור לבג"ץ, עוררה סערה – אבל לא את הדיון המתחייב במבט רחב יותר. קיש טוען, שלחברי כנסת יש מספיק כלים גם בלי לעתור לבג"ץ, ושעליהם לפעול בזירה הפרלמנטרית. חברי הכנסת המתנגדים טוענים, שיש להם זכות לעתור כמו לכל אזרח אחר ושמדובר בניסיון להצר את צעדיהם. אני מתקשה לקבל את טענותיהם של חברי הכנסת. ראשית, כנבחרי ציבור יש עליהם מגבלות שאין לאזרחים אחרים – כמו איסור לקבל מתנות, תקרה לאיסוף תרומות, חובה להגיש למבקר המדינה הצהרות הון ועוד. שנית, אם הנושא כל כך חשוב להם – מה הבעיה שימצאו עותר אחר? אז נכון שהם רוצים את הפרסומת ונכון שזה לגיטימי במשטר דמוקרטי בכלל ובמבנה של פריימריז בפרט, אבל ההצעה של קיש איננה מהווה סתימת פיות בהיבט המעשי. המבט הרחב המתחייב הוא עירוב התחומים שבין הרשות המחוקקת לרשות השופטת. חברי הכנסת מתלוננים, ולעיתים בצדק, על כך שבית המשפט העליון מסיג את גבולם. הייתי מצפה שהם יהיו הראשונים לשמור על גבולות הגזרה בין שתי הרשויות, ולא ירוצו לבג"ץ כאשר אינם מצליחים להעביר משהו בהליכים פרלמנטריים. אז נכון שהצעתו של קיש בעייתית, אבל היא מציפה בעיה המחייבת פתרון.

העובדה ששי ניצן ניסה לטרפד את הגשת הדוח של הילה גרסטל על המכון לרפואה משפטית, אינה חדשה. היא עלתה שוב על סדר היום השבוע, כאשר לשכתו של היועץ המשפטי לממשלה אישרה זאת בצורה רשמית בתגובתה לבג"ץ על העתירה נגד פרסום הדוח. אבל יש לראות אותה במבט רחב יותר, החייב להוליך למסקנה אחת ויחידה: ניצן לא יכול להמשיך בתפקידו. בחודש שעבר השתתף ניצן בישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט שדנה בהצעות החוק לעיגון נציבות הביקורת. וכך אמר: "הפרקליטות הודיעה לשרה, שהמלצות השופט מקובלות עלינו. אנו מקבלים גם את הצעת החוק... עיקר הטענה שלנו היא בביקורת הפרטנית". כך בדיוק, בגוף ראשון. ניצן מזדהה לחלוטין עם הפרקליטים הכפופים לו, ומשמש כיו"ר-על של הארגון שלהם. ליו"ר לימור פלד יש חיים אידיאליים מבחינתו של נציג עובדים: הבוס מסכים איתה לגמרי. וזה לא רק במילים, אלא גם במעשים בדמות נסיונות בלתי פוסקים לסרס את נציבות הביקורת ברמה האסטרטגית ולטרפד את עבודתה ברמה הטקטית. אלא שברגע בו המנהל הופך להיות חלק מעובדיו, הוא לא יכול להמשיך להיות מנהל. אם הבוס מזדהה לחלוטין עם העובדים, הוא אינו יכול לנהל איתם מו"מ. זה מובן מאליו – אבל לא לניצן ולממונים עליו. כי יש חוק לכולם ויש חוק לפרקליטות. כי יש היגיון לכולם ויש היגיון לפרקליטות. ואחר כך ידברו איתנו גבוהה-גבוהה על כך שהפרקליטות ניצבת בחזית המאבק על שלטון החוק.

לעיתים מבט רחב הוא מבט שגוי. דוגמה מובהקת: המגבלות שהטיל שירות בתי הסוהר על ביקורי עורכי דין אצל אסירים. המגבלות – עד 45 דקות לביקור, עד שלושה ביקורים בשבוע, חובה לתאם מראש – באו לאחר שאהוד אולמרט וידידיו ניצלו בצורה צינית את הכללים הקודמים, ואלו מביניהם שהם בעלי רשיון עורך דין עלו לרגל לכלא מעשיהו. התוצאה: 37 ביקורים בתוך שלושה חודשים. מה עשה השב"ס? במקום לסתום את החור האחד בקיר הקיים, הוא בנה קיר בטון שלם. במקום להעניש את אולמרט, הוא פגע ברבבות אסירים. במקום למנוע את כניסתם של מבקרים-תחמנים, הוא השאיר בחוץ אלפי עורכי דין אמיתיים. במקום למנוע ביקורים מפוברקים, הוא מונע ייעוץ משפטי של ממש. ומשום מה מתגנבת ללב המחשבה, שאולי השב"ס גם ניצל את ההזדמנות כדי להקטין את יכולתם של האסירים להתלונן עליו. זה מזכיר לי את מדיניות הרוחב של השב"ס בנוגע ליציאת אסירים לדיונים בבתי משפט. כולם ללא יוצא מן הכלל מחויבים ללבוש את המדים הכתומים ולהיות אזוקים. אבל מאחר שהמטרה היא למנוע בריחות, אני לא מבין למה זה נחוץ כאשר מדובר באסירים שבמקביל יוצאים לחופשות. תראו את האבסורד: האסיר יוצא הביתה ליום-יומיים בלי מדי אסיר, בלי אזיקים ובלי סוהרים; אבל לבית המשפט מביאים אותו במדי אסיר, באזיקים ובליווי. שלא לדבר על אסירים שלא יכולים לברוח, ולו מהסיבה הפשוטה שהם ידועים מדי. הרושם שלי הוא, שהשב"ס לא סומך על אנשיו-שלו ועל שיקול דעתם. במקום לתת לכל מפקד כלא את הסמכות ואת האחריות לסנן את המבקרים, גזרו גזירה הפוגעת בזכויות יסוד של כל האסירים. במקום לתת לכל מפקד ליווי את הסמכות ואת האחריות להבדיל בין האסירים, משפילים בפרהסיה את כולם. ואם כך חושב השב"ס על אנשיו – זה צריך להדאיג אותנו יותר מהכל.

לסטר זוכה באליפות אנגליה, הפועל באר שבע זוכה באליפות ישראל, הונגריה מעיפה את אוסטריה מאליפות אירופה, איסלנד גוברת על אנגליה בשמינית גמר היורו, צ'ילה זוכה באליפות דרום אמריקה. כל זה אירע תוך חודשיים. האם הגענו לעידן של סינדרלות בכדורגל? למרבה הצער, מבט רחב יותר יגלה שהתשובה שלילית. בגדול, הכסף, הכוח והמסורת ימשיכו לתת את הטון. ההפתעות הללו, מרגשות ואפילו רומנטיות ככל שיהיו, יישארו בגדר היוצא מן הכלל. ראשית, הפועל באר שבע איננה בדיוק סינדרלה, אלא קבוצה עם בסיס כלכלי ומקצועי איתן שהלכה והתקדמה בהתמדה בעונות האחרונות; ואילו צ'ילה זוכה בקופה אמריקה זו הפעם השנייה ברציפות. שנית, בערב נתון של משחק נוק אאוט – יכולות להתרחש הפתעות דוגמת נצחונה של איסלנד על אנגליה. שלישית, להונגריה יש מסורת רבת שנים ואוסטריה אינה ממש מעצמה. למעשה, מכל הרשימה בה פתחנו – רק האליפות של לסטר היא רעידת אדמה, משום שהושגה בליגה ארוכה במיוחד וקשה במיוחד. אבל הסיכוי שלסטר תזכה גם בעונה הבאה, חזר להיות נמוך מאוד. אם בודקים את הליגות הבכירות, נגלה שהקבוצות העשירות ממשיכות לשלוט בהן. ראו את רשימת האלופות, להוציא אנגליה: ברצלונה בספרד, יובנטוס באיטליה, באיירן מינכן בגרמניה, פריז סן ז'רמן בצרפת. תרשו לי להמר, שגם אלופת היורו הנוכחי לא תהיה נבחרת חלשה ואלמונית. אולי בלגיה תזכה לראשונה, אבל היא מדורגת מזה שנים בצמרת הכדורגל העולמי. מה לעשות – בספורט הכסף מדבר.