טיפשות בראש

ראש עירייה טיפש, אין דבר מרגיז ממנו. אבל כאשר ראש העירייה מופיע לאחר פיגוע טרור בעירו ומצהיר שהוא מבין ללב המרצחים, כיוון שהם נמצאים תחת "כיבוש", בזה כבר צריכים לטפל מי שמתמחים בתורת הנפש. עיוות מן הסוג הזה אסור להשאירו ללא טיפול. מספרים שרון חולדאי היה טייס אמיץ. יכול להיות שזה נכון - ויכול גם להיות שזאת תכונת האופי הראויה היחידה שהוא ניחן בה. אחרת, אין להבין כיצד הוא העז לומר בריש גלי שהוא יכול להבין את מניעיהם של המחבלים שהגיעו מחופשים ללב מתחם בילויים כדי לרצוח יהודים. בראיון שהוא קיים לאחר מכן עם אילנה דיין, דבריו היו עוד הרבה יותר בוטים. הוא כמעט ייחל, בדבריו, למגה-טראומה כדי שהיהודים "יבינו" שאסור להם להיות היכן שהם נמצאים כיום. רק מי שנפשו מעוותת לחלוטין יכול לטעון שהערבים החלו לרצוח ביהודים רק לאחר מלחמת ששת הימים (שבה נטל חלק רון חולדאי). מי שכך טוען, מבקש, למעשה, למכור לנו סחורה מעופשת. הנוסחה הזאת כבר נוסתה; התורה הזאת, שלפיה אם רק נמסור את "השטחים" שנכבשו ב-1967 הכול יבוא על מקומו, רק נוכל או טיפש חסר תקנה יכול, עדיין, להאמין בה. הנה דוגמה אחת קטנה: בשנת 1869, ב-2 בדצמבר, נרצח בידי ערבי, ר' אריה ליב ירוזלימסקי. הוא היה כבן 36 בעת שהוא מצא את מותו ברחובה של ירושלים. הוא נרצח ללא כל סיבה, ובמותו הוא השאיר אלמנה וארבעה ילדים. פרופ' אליאב שוחטמן, משפטן בחסד עליון, מי שהנרצח היה סבא-רבא שלו, סיפר לי על כך. הוא גם תיאר בפני כיצד נרצחו קרובי משפחתו שהתגוררו בחברון בשנת 1929 (בפרעות תרפ"ט). איש מהם לא היה "מתנחל" או "כובש". מאות יהודים נרצחו בידי ערבים ללא כל סיבה מאז שחר ימיה של התנועה הציונית. יוסף חיים ברנר, מחלוצי הספרות העברית המודרנית, פובליציסט ומנהיג ציבור, נרצח ברחובותיה של תל אביב ב-1921, רק משום שהוא היה יהודי. ראש העירייה באותם ימים, מאיר דיזנגוף, בוודאי לא חשב להצדיק את הרוצחים. כשיצחק רבין ביקש להשתחרר מן "הכיבוש", הוא הוביל את "הסכמי אוסלו" הזכורים לרע. רוב-רובם של הערבים ב"שטחים הכבושים" זכו באוטונומיה מוחלטת. זה לא עצר, כמובן, את מעשי הטרור הנפשעים - ודמם של עשרות רבות של יהודים ניגר ברחובות הערים. גם הנסיגה האומללה מגוש-קטיף ומצפון השומרון לא עצרה את תאוות ההרג של הערבים. הערבים לא יחדלו גם אם נתרכז כולנו ב"מדינת תל אביב". הם לא רוצים בנו בכל גודל שהוא. הם בוודאי גם רוצים להחזיר לעצמם את האדמות שעליה יושבת העיר שבראשה עומד רון חולדאי. תושבי הכפרים שסולקו מבתיהם ב-1948 כדי לפנות מקום לאוניברסיטת תל אביב, על שלל בנייניה המפוארים, או לבניין העירייה שאליו מגיע בכל בוקר רון חולדאי או לבית-מגוריו של רון חולדאי עצמו, בוודאי לא חדלו לחלום על "שיבה" לבתיהם; כמו גם אלה שהתגוררו בבאר שבע או בצפת או בחיפה או באלף ואחת יישובים, קיבוצים, מושבים ועיירות ברחבי הארץ. אינני יודע מה הוא בית גידולו האידיאולוגי של רון חולדאי, אבל בדבר אחד אני בטוח: מאנשים כמותו צריך להתרחק. במיוחד בימים האלה של התרופפות החזון הציוני.