פרשת הרצוג ואבו-מאזן

לפני מעט למעלה משבוע, חשף ערוץ 10 מידע על סדרת פגישות שהתקיימו בין אבו-מאזן להרצוג, ובמסגרתן נדונה עוד גירסה הזויה של הסדר, כביכול, בין ישראל לפלשתינים. נראה שמאחזי-העיניים במחנה השמאל אינם עוסקים באמת בנסיון לקדם פתרון ישראלי-ערבי-פלשתיני, אלא מראית-עין של דינמיקה פוליטית ובמכירה פומבית של נכסיה האסטרטגיים של מדינת ישראל בכפית של נזיד עדשים. הדעות בשמאל והגישה המדינית-אסטרטגית שלו אינם חדשים. אולם בכל פעם שאנו מתבשרים על "הרפתקה מדינית חדשה מבית היוצר של השמאל, מתברר ש"המנהיג התורן", המכהן זמנית מאוד כיו"ר מפלגת העבודה, מתעלה על כל קודמיו חסרי-האחריות. בנסיונותיו למכור יותר נכסי-מולדת בתמורה מדינית-אסטרטגית פחותה. זו כבר אינה נאיביות, זו טיפשות מהולה במינון גבוה מאוד של חוסר אחריות לאומית, ובציפצוף ארוך וחד על רצונו של העם היושב בציון. התירוץ התורן הוא תמיד הצורך לשמר מומנטום מדיני, ובכל פעם אחרי ההצלחה המונומנטלית ליצור משום דבר פסאדה של הישג כביכול, מתבררים שני דברים: ראשית, למנהלי המו"מ אין מנדט מן העם לנהל אותו, ומצבה של ישראל בכל מו"מ עתידי, הולך ורע בזכות אמוק הוויתורים החד-צדדיים של אותם מנהיגים. אוסלו היה מהלך מסוג זה, ותוצאותיו הרסניות עד היום. תוכנית ההינתקות של שרון הייתה מהלך כזה ותוצאותיה הרעות טרם פסו מן העולם. תרגילי ברק ונתניהו ברמת הגולן מול אסד בסוריה, בערך באותו פרק זמן, כשלו בזכות סוריה והצילו את כולנו ממפולת אסטרטגית בגבול הצפון, לאור המתרחש כיום בסוריה. לבני כשרת חוץ ו"כשרת המו"מ", תרגלה מהלכים אלה במשך שנים מול אותו אבו מאזן, בשיתוף קרי, בלייר, מזכ"ל האו"ם ועוד כהנה וכהנה מליצי יושר וסייענים, וגם היא העלתה חרס. הפעם היה זה התת-מנהיג הרצוג, שבא לנסות את כוחו, שוב על חשבוננו. בכל המקרים הקודמים עד הרצוג, נעשו המהלכים הכושלים בברכת הממשלה או ראש הממשלה שכיהן אותה שעה בתפקיד, בין אם הייתה זו ממשלה רגילה או ממשלת מעבר. גם מסע ההרפתקאות של אולמרט היה כזה, משום שאולמרט עצמו היה ראש הממשלה (אמנם חשוד, אבל עדיין ראש ממשלה) כשביצע אותו. בחלק מהמקרים היה ברור שהפרמטרים להסדר סביבם התנהלו המגעים לא הוצגו לציבור ולא אושרו על ידו ונוהלו כמחטף פוליטי. אבל אי-הוודאות הקיימת בישראל לגבי הצד החוקתי של ניהול מו"מ על שטחי מולדת סיפק את האליבי המפוקפק לאלה שהוליכו את כולנו שולל. אצל הרצוג גם זה לא היה. הרצוג פעל על דעת עצמו, ללא היתר ממשלתי והסכמת ראש הממשלה. הרצוג, המנהיג החלש ביותר בכל השרשרת הנ"ל, גילה "יזמות אדירה" והעזה בלתי שכיחה אבל גם בלתי מתקבלות על הדעת. כאשר אתה שומע על מה נסבו השיחות, ומבין שהן חרגו אפילו ממתווה אולמרט השערורייתי, מתגנב ללב הספק באשר למידת שיקול הדעת של הרצוג כמנהיג וכנושא ונותן ברמה הלאומית הגבוהה ביותר. להרצוג הספיקו הסקרים של ערב הבחירות האחרונות, ש"הבטיחו" לו כביכול את ראשות הממשלה, הלחץ מבית של הטוענים לכתר מנהיגות המפלגה והלחץ החיצוני מצד ארה"ב ואירופה, בכדי לבנות לעצמו דימוי של מנהיג-נבחר, שיש לו מנדט לעסוק בסוגיות הקריטיות ביותר לעם ישראל במדינת ישראל; זהו חלום בלהות וזו חוצפה שאין כדוגמתה. בחוק הישראלי קיים איסור על ניהול מו"מ עם ישות מדינית חיצונית באשר לוויתור על שטחים ריבוניים¹. כמעט בכל דמוקרטיה נורמלית קיימת הגבלה דומה ובמרבית המדינות שבהן קיימת חוקה, מעוגנים בה גבולות המדינה (שטחי הריבונות). הווה אומר כל שינוי בהם טעון החלטות מיוחדות בתהליכים מסודרים ולרוב גם באישור משאל-עם. בישראל עדיין מתקיימים דיוני סרק על גבולות המדינה, רובם בינינו לבין עצמנו. אולם במקום שבו הוחל החוק הישראלי דוגמת ירושלים ורמת הגולן, אין מקום לאי-הבנות. הרצוג הוא עו"ד, ואין ספק שהוא יודע ומבין היטב עניינים אלה, אולם בין מבין למציית גדול אצלו המרחק כשנות-אור. עד עכשיו חלפה הרפתקה זו בקלות יחסית, וזו התנהלות קלוקלת של מערכת המשפט ושל המנהיגות הלאומית שמנהלת כיום את המדינה, אם אכן מנהלת היא אותה. לפיכך, ובכדי שלא יעלה על דעתו של איש לחזור על אותן משוגות, חייבים להעמיד את הרצוג לדין, לפחות על חריגה מסמכות ועבירה על החוק הקיים בעיניין מניעת ספסרות מדינית בקרקעות המדינה. מהלך כזה ישדר מסר כפול ברור: לישראלים - תם עידן האי-סדרים בניהול מגעים מדיניים בכלל ועל שטחי מולדת בפרט; לזרים - יש רק גורם אחד שמנהל מו"מ בשם מדינת ישראל - וזו הממשלה הנבחרת ומי שהוסמך לכך על-ידה. לאור לקחי אירוע הרצוג והאירועים שקדמו לו, נחוץ לרענן ולתקן את החוק הקיים כך שהאיסורים יהיו ברורים, המוסמכים יהיו מוגדרים היטב, העונשים על חריגה יהיו חמורים יותר ויושם סוף לאנרכיה הפוליטית בישראל גם בנושא חשוב זה. הכל זכאים לדעות משלהם בכל סוגיה העומדת על הפרק. אולם לא כולם רשאים לפעול על-פי דעות אלה בשם המדינה.