אתמול ראיתי סרט קאובוי ישן, חבל שלא זוכר את השמות, על זוג אמריקני שנקלע לאמצע מדבר נדמה לי מדבר נוואדה, ושם נתקלו בשבט מקומי פרמיטיבי מאלה שרואים תכופות בערוצי המדע ודיסקברי - אלה שניזונים מציד קשת הולכים בעירום ומדליקים אש באבנים. הזוג חי במחיצתם מספר חודשים ויום אחד תקפה את השבט כנופייה אחת (הרעים), רצחו את כל הבא ליד וחיסלו כמעט את כל השבט. מתוך הר הגוויות המוטלות האמריקנית מבחינה בתינוק קטן חמוד בוכה, היא לוקחת אותו מטפלת בו ובעצם מאמצת אותו, והם עוזבים את המקום ואיתם התינוק שמנסים לספק לו מזון ולהגן עליו בתנאים לא תנאים במדבר... עוברים הימים או השנים ובשלב מסוים מגיחה משום מקום קבוצה קטנה ששרדה מהשבט ובתוכה האימא של הילד. באקט טבעי לחלוטין האמריקנית לוקחת את הילד ומניחה אותו בזרועות אימו; האם לוקחת את הילד ונפרדים בחיוך.
את הסרט ראיתי לבד בסלון בשעת לילה מאוחרת, ולא יכולתי להתנתק מהסצינה הזו של הילד מבלי לחברה עם הסצינה של ילדי תימן שנלקחו מאימותיהם, ועדיין יש מי שטוען שבסופו של דבר זה היה לטובת הילדים שחיו בעוני ובמחלות במחיצת הוריהם במעברות, והאימוץ עשה להם רק טוב. המסקנה שהסצינה נעצה בי היא כי "ההגיון" העגום הזה הוא הסימפטום היסודי של הגזענות וסימן ההיכר שלה, זאת כי בעלי "ההגיון" הזה רחוקים שנות אור מהמשפט הטבעי הנכון בכל דור ותקופה ובכל תנאי ומצב: מקומו של הילד עם אימו ובחיק הוריו יהיו תנאיהם אשר יהיו. טובה זונה לבנה מאלף אם מתורבתת ועשירה; אל ההגיון הזה נולדנו כולנו משחר קיומנו, וזה נכון ושריר בכל הזמנים ככל דבר אמיתי שמקורו בטבע, ואנחנו מנסים ומשתדלים לחבל בו בכל דרך אפשרית אך בסופו של יום תמיד נוחלים כישלון.
הבעיה שההגיון המעוות הזה והאנטי-טבעי, היה טבעי לחלק ניכר מהאליטה ששלטה ביד רמה במדינה בשנותיה החמישים, וזאת, שוב, כהשלכה ישירה להד הגזעני שאפף את החברה בעת ההיא.
המדינה התבגרה והתעדנה ואנחנו איתה, אך טועה מי שחושב כי השתחררנו כבר מהכתם ומההגיון המעוות. העוולות האיומות שחדשים לבקרים אנו עדים להן של הוצאת ילדים מחיק אימם באופן רשמי, בחסות משרדי הרווחה ובתואנה כי רע להם בבית וטוב להם בחוץ, עוולות אלה מייצגות הן את החדשות הרעות כי עודנו מנסים לחבל בטבע ולהתגרות בו בכל דרך אפשרית. אני חושב כי ההחלטה האנטי-טבעית במהותה להוציא ילד מחזקת אימו, צריכה לצאת מאולם הערכאה העליונה ביותר של ישראל ובהרכב בן 7 שופטי עליון ואולי גם בהרכב זה לא דיינו, כי נוקטים אנו בצעד הסותר בתכלית את נתיבי הטבע שיונקים מהם את החיים. לא אגזים אם אשווה החלטה כזו להחלטה בה נידונו חייו של אדם אם לחיים או למוות, כגון בגזרי דין מוות או להבדיל בהחלטות של המתות-חסד; גם החלטות אלה כבדות משקל ומנוגדות הן לטבע.
היום בעידן החדש שלנו, את ההחלטה כבדת המשקל של הוצאת ילד מחזקת אימו והוריו, מקבלת עובדת סוציאלית בכירה בליווי חותמת שחורה ורשמית של שופט. ובירושלים ננוחם.
