בעקבות חטיפת הדר גולדין הופעל נוהל חניבעל למניעת או סיכול החטיפה שלא צלח, במסגרת זו נהרגו רבים מהתושבים הסמוכים למקום האירוע, נוהל חניבעל הוא נוהל שנועד למנוע חטיפת חייל על-ידי האויב, הנוהל נכתב לראשונה לפני כ-30 שנה והועמד במבחן מספר פעמים ובדרך כלל לא סיכל את החטיפה.
במקרה כזה נורית אש גם על כוחותינו, דהיינו על החטוף, למרות שבבסיסו אין הנוהל אמור לפגוע בחייל, אלא בשוביו, הרי שהסמיכות של החייל לחוטפים יוצר סכנה מוחשית לחיי החייל. הנוהל עודכן מספר פעמים ולאחרונה הורה הרמטכ"ל לבחון אותו מחדש.
בצה"ל קיים מושג נוסף שלא זכה לתשומת לב רבה, מכיוון שמספר הפעמים בו נבחן מושג זה היה קטן, ומדובר בעקרו על-כניסת אויב צבאי למוצב צה"ל, או עמדה מבוצרת. המושג הוא אש על כוחותינו = כאשר אנשי המוצב מרגישים שהם בנחיתות, אם מספרית ואם איכותית, מול האויב ואז הם מבקשים אש על כוחותינו, על-מנת שהאויב יפגע או למצער יחשוש ויסוג מהמקום.
תביעות מוגזמות הנוהל הופעל רבות במלחמת יום הכיפורים בה הופעלו אמצעי ארטילריה, ולעיתים מטוסים על-מנת לעצור את התקדמות הצבא המצרי בדרך לכיבוש המעוזים. גם ברמת הגולן התבצע ירי על כוחותינו במוצב החרמון, בשלבים כאלה ואחרים על-מנת למנוע את כיבושו.
במקרה כזה האש בדרך כלל אינה מדויקת, והיא באה מכלים כבדים בעלי השפעה על האויב החשוף להם. גם תצפיתנים או מפקדי המוצב אינם יכולים לדייק בכיוון הכלים, כי אינם יכולים להיות חשופים לאש שלנו.
במקרים אחרים אפשר לראות כאש על כוחותינו בשחרור בני ערובה, לדוגמה שחרור החטופים באנטבה בוצע תוך כדי ירי שפגע גם בחלק מהחטופים שהיו חשופים, ועקב קרבתם למחבלים שהחזיקו בהם.
גם במקרה של שחרור מטוס סבנה התבצע ירי של אש על כוחותינו, שגרם למספר נפגעים, כל זה נעשה על-מנת שלא להכנס למשא-ומתן עם המחבלים, שבדרך כלל יש להם תביעות מוגזמות ומופרכות.
לאור זאת צריך לבדוק מחדש את המדיניות, להגדיר בברור באיזה מצבים ננקוט באש על כוחותינו, ולא להשאיר זאת ליד המקרה, רצוי לבחון מחדש את הנושא של נוהל חניבעל, כאשר ברור לכל אחד כי החטוף אינו בן החיים, והאם יש הגיון לפגיעה סביבתית כה גדולה על-מנת למנוע חטיפה.
