בסוף השבוע שעבר נפתח בירושלים פסטיבל סרטים בינלאומי. נאמה בו שרת התרבות
מירי רגב. דבריה נקטעו בשריקות ובקריאות בוז "לכי הביתה"! איני יודע אם קריאות הבוז הושמעו כאשר השרה, לפי טענתה, דיברה על הטרור ורצח הנערה הלל יפה אריאל ז"ל, או לא. דבר אחד וודאי: שרקו לה בוז. ישנה בחברה שלנו קבוצת אנשים שהפכו זאת לנוהג, לדרך ארץ: לבוז למירי רגב בכל הופעה ציבורית שלה, בעיקר באירועים תרבותיים. אני סולד מזה! בעיני זאת תת- תרבות; זאת גסות רוח, זאת תת-רמה בהתנהגות אנושית, באי מתן
כבוד מינימאלי לזולתך; זאת התנהגות מתנשאת שאינה מוכנה לשמוע את מי שבעיניהם היא נחותה, פרימיטיבית, לא "משלנו". ומה מדהים? ה"חבורה" הזאת של צועקי הבוז מתיימרת לייצג את התרבות, את הליברליות, את אהבת האדם, את זכויות האדם, את הערכים האנושיים העולמיים. אכן, רוממות האל בגרונם.
לא רק זאת. זאת אותם שורקי הבוז משתייכים ל"חבורה" שכל הזמן צועקת בוז למדינה ולדברים היפים והטובים שבה, ונותנת במדינה סימני גנאי, שאינם לדעתי אלא חזיונות לילה הזויים. למשל:
ישראל "מבודדת","מנודה" ו"מצורעת". ישנם כאלו שקובעים זאת כעובדה מוצקה, ישנם מקילים האומרים שזה מה שצפוי לנו אם לא נפעל על-פי רצונם. אתה מביט ימינה ושמאלה ושואל עצמך: ריבונו של עולם מי מנדה אותי? איזו מדינה ניתקה את הקשרים שלה איתנו? איזה חברות כלכליות מושכות ידן מישראל? אבל תראה איך מצביעים נגדנו באו"ם מצייצת ה"חבורה". היא כנראה רוצה לשכוח שככה היה תמיד, מאז קמה המדינה. מחר האו"מ יכול לקבוע שהשמש סובבת סביב כדור-הארץ. אבל תראה איך מחרימים אותנו בכל מיני מקומות זועקת "החבורה". נכון, ישנם בעולמנו כאלו שמנסים לבודד אותנו ולהחרים אותנו, פשוט כדי שמדינת ישראל תחדל מלהתקיים כמדינה יהודית. צריך להילחם בזה ולדאוג שהתופעה תישאר זעירה כפי שהיא עכשיו. ומה שמשגע הוא שכל קריאה לחרם, מצד איגוד זר מסוים, זוכה לקריאות צהלה ושמחה בקרב "החבורה" הזאת. מן הסתם מחשבה לניניסטית: ככל שיהיה רע למדינה, אולי יהיה לנו טוב יותר. לך תדע
ישראל היא מדינה פאשיסטית או שכבר יש בה סימני פאשיזם. המקלים אומרים שאנחנו בדרך לכך. בעבר הרחוק שמעתי הרצאות על הפאשיזם מפי הפרופסור טלמון. מענקי הדור בתחום מדע המדינה. כל ניסיונותיי למצוא, לפחות סימנים לפאשיזם במערכות מדינת ישראל, עלו בתוהו. אין כל טעם להיכנס להסברים, אבל מה שמדהים ומרתק הוא שכמו בסוגית "הבדידות", כך בסוגית ה"פאשיזם", ישנם ב"חבורה" כאלה שממש מחכים שיהיה כאן פאשיזם, שמכל זבוב עושים פיל. למשל, אחד מהימין הקיצוני דתי מגיש הצעת חוק, שאין לה צל של סיכוי לעבור, ומיד מוכתר מעשהו כסימן מעיד מובהק לפאשיזם המשתלט אצלנו על כל חלקה טובה. מטורפים לא חסרים לנו בימין הקיצוני ובשמאל הקיצוני.
ישראל היא מדינה גזענית. זה שדה מוקשים מורכב ומסוכן. תפיסתי היא שהגזענות מצויה אצל כל בן אנוש, והשאלה היא עד כמה הוא מצליח להתגבר עליה. וכאן אני רוצה לחזור למירי רגב. ישנם כמה פרשנים הטורחים להצמיד לה את שם משפחתה הקודם, דומני סיבוני. זאת גזענות מכוערת, כביכול בלבוש של דקדקנות עיתונאית. בארה"ב שחורים רוצחים שוטרים, ושוטרים רוצחים שחורים מסיבות גזעניות ברורות. שם זה מכת מדינה. אצלנו בודאי לא מכת מדינה, לא אלפית. האם מי שהוא מ"החבורה" מכנה את ארה"ב מדינה גזענית? מה פתאום! היא "שמש הליברליות" לעמי העולם. פעם "שמש העמים" הייתה סטאלין. זוכרים?
דומני שמה שחסר אצלנו, משמאל ומימין, בחבורת שורקי הבוז ובחבורה הדתית משיחית, הוא קיום הכלל החברתי עתיק היומין: ו"אהבת לרעך כמוך". במה שבאמת, לדעתי, מצטיינת בו המדינה לגנאי וראויה לשריקת בוז, הוא העדרו של הציווי היהודי- אוניברסאלי הזה. אפשר לא להסכים לדעותיה הפוליטיות של רגב, אפשר לכעוס על גישתה הפרובוקטיבית, אבל אסור לשכוח לרגע שהיא קודם כל בת אדם, לא "בהמה", ולהתנהג בהתאם.