כמיהה לישראל הטובה

איפה ישראל ואיפה סוריה... שום בר-דעת לא יפקפק בזאת. אבל היום נקפה בראשי שאלה וברצוני לשתפכם בה: מידי ארבע שנים וכידוע, ישראל מציבה לבוחר רשימת מועמדים לראשות הממשלה ולכנסת: תבחרו לכם או זה או זה או זה. או בוז'י או ביבי או בוגי. וגם סוריה מציבה בפני הבוחר שאלה: תבחרו לכם כן או לא. השאלה שלי: מה לעזאזל ההבדל בין סוריה לישראל? למה אנחנו חושבים שסוריה עושה מהדמוקרטיה צחוק - בזאת שקוראת ליום הבחירות "חג הדמוקרטיה"... וישראל לא! האם אכן ישראל לא עושה צחוק מיום הבחירות ומחג הדמוקרטיה? האם קיים הבדל מהותי שמפריד בין יום הבחירות הסורי לישראלי? הבה נבחן בעצמנו את יום הבחירות הישראלי ונענה על השאלה: לאור הרשימה הקבועה מולה עומד הבוחר הישראלי; האם ישנו הבדל מהותי בין החג הישראלי לסורי? לאור הנסיון שצברתי בשני המחנות הייתי עונה בכן, יש הבדל: יום הבחירות הסורי הוא יותר כנה ואמין ואף יותר ישיר מעמיתו הישראלי, כי שם, בסוריה אל-אסד, אינם עובדים הרבה על הבוחר, הם מפשטים עבורו את העובדות ולמעשה אומרים לו את כל האמת: בפניך אפשרות אחת ויחידה, תרצה או לא תרצה, תבחר או לא תבחר. בעוד בישראל המצב שונה: כאן מבלבלים לבוחר את המוח ונותנים לו להרגיש וכאילו עומדות לפניו יותר מאפשרות אחת: או ביבי או בוז'י או ברק. או ש"ס או אגודה, או מר"צ או הבית היהודי, או המחנה הציוני או הליכוד, או לפיד או כחלון, או שליט יהיר ואירוני או אחר צנוע אך ציני. כאן לדעתי הרמאות במיטבה וזה ההבדל המהותי בין שתי השכנות: בסוריה אין רמאות הכל כמעט על השולחן, וכאן יש רמאות; יש ויש. הרמאות נעוצה במשימה להביא את רצון העם מהכוח אל הפועל. רצון העם, אומרים, הוא המטרה, והמטרה היא לשגשג. אגב ראיתם עם שאינו רוצה לשגשג? עשיתי משאל עם באנגולה והיגעתי לתוצאה כי 100 מתוך 100 אנגולים רצו שיגשוג! השאלה אפוא היא טכנית: מי יביא את השיגשוג לישראל, מהי השיטה שיכולה להשיג באופן מקסימלי את המטרה הזאת, היינו להביא את "רצון העם" מהכוח אל הפועל? האליטה בישראל הגיעה לתשובה! קומץ של אנשים מורמים מהעם הגיע לתשובה המדויקת זו: יש להקים משטר דמוקרטי בישראל. כך נגיע לרצון "המקסימלי" של העם ונוציא אותו לפועל, כי הרי לא ניתן להשיג את רצון העם במלואו, יש לנו ימנים, שמאלנים, ערבים, חרדים, חובשי כיפה סרוגה, אשכנזים, מזרחים, מעמד גבוה, נמוך, בינוני... יש ברוך השם מכל הבא ליד, ורק קואליציה הנבנית על-בסיס בחירה דמוקרטית יכולה לתת מענה מקסימלי לרצון העם.

אם ננתח את התשובה הזו נוכל להבחין בחשש ודאגה אמיתיים, שהכו שורש בלב האנשים האלה והניעו אותם לדגול במשטר קואלציוני-דמוקרטי ולא במשטר נשיאותי-דמוקרטי: הם חששו ובצדק שמא השלטון יפול בידי מפלגה מוגדרת אחת אך בלתי מוצלחת בעליל - במקרה הטוב, או מפוקפקת במקרה הרע או אז ישראל תלך פייפל. לכן כדאי לשים את הביצים הישראליות במספר סלים, ובנוסף להחליף את כל הסלים על תכולתם מידי 4 שנים. במילים אחרות, אם סל אחד יצא רעוע הרי נתנחם בזאת שלא כל הביצים נמצאות בתוכו ויש באמתחתנו עוד סלים נוספים, שבנוסף, וכאמור, מוחלפים על כל תכולתם מידי ארבע שנים טובים היו או רעים, וזאת לפי ראות עיניו של הבוחר בעצמו: אם ירצה יחזיר את מלוא הסל עם אותם הבעלים, או יזרוק אותם מכל המדרגות אם לא מצאו חן בעיניו בארבע השנים האחרונות. וכך שום בוחר לא יכול לבוא בטענות כלפי אף אחד, הרי הוא הוא אשר החליט וקבע. כך בעצם נולדה תרבות הכסת"ח שמאשימה את הבוחר בכל, ומונעת ממנו להתבכיין ולהתלונן על מר גורלו: מי אמר לך לבחור בבית היהודי או מי המליך עליך את ביבי, ומה שבישלת בערב שבת תאכל בשבת. במילים ישראליות, ולכל מי שדעתו לא נחה עליו מהממשל לא יכול להיות פתחון פה כי אם סתימת פה, ושיאכל חרא לארבע השנים הבאות, זאת כי הוא הוא הטיפש שבחר בקואליציה הזאת ובמי שינהיג אותה. הוא שהביא את ביבי או את אולמרט לבניין הכנסת, ואין לו את האפשרות לפזר את החגיגה לפני תום 4 שנים. אין בידי הבוחר את הסמכות הזו, ומכאן והלאה יש לסמוך על שיקול הנבחרים שלו; אינו יכול לחזור אחורה. שוב, אם אגלוש אל תוך הנפשות שחשבו ואימצו את השיטה הזאת, אמצא שם דאגה וחשש אמיתיים. הם רצו להשיג את רצון העם, אך חששו לביצים... חששו לשים את כל הביצים בסל אחד ויחיד. עם זאת לשיטה זו מגרעותיה: 1. המוטציה ההתפתחותית של השיטה הזאת נוטעת את מוטיב הרוטציה בראש הבוחר: נתנו ללפיד צ'אנס, בואו ניתן הפעם צ'אנס לכחלון. הרוטציה רוחשת בלב הבוחר ולא תמיד בגלל "ארבע השנים הרעות", כי הרי יכלו להיות רעות גם תחת שרביטו של המחליף. ברם הבעייתיות של המוטציה הזו נעוצה בתזוזה של השיקול הענייני של הבוחר, כאשר "הנטייה להחליף" תתפוס מעכשיו את משבצת שיקולו של הבוחר. 2. השיטה הקואלציונית גורמת לחוסר גמישות משווע בהתנהלות השילטון. צריך לעשות דילים בשביל להעביר חוק בכנסת, ללא קשר לחיוניות החוק ואופיו: דרעי מש"ס ירצה "לגבות" בשביל להעביר חוק נתון ולהצביע עבורו, בעוד ליצמן שרוצה לסגור חשבון עם דרעי יבקש לאשר חוק אחר עוקף ש"ס בתמורה להרמת ארבעת ידי סיעתו, וליברמן יבקש את החזרת החזיר אל המדפים עבור חוק הבריאות של ליצמן, ובנט ירצה תיק ביטחוני עבור דיל כלכלי. יש מי שיאמר שבעצם אלה הם אבני הבניין הדמוקרטי, ואני אגיד לו: אכן, זוהי השיטה הדמוקרטית, אבל אני מזהה כאן חוסר גמישות בהתנהלות השילטון שבידיו נתון השרביט. לציין כי "חוסר הגמישות" יכול להגיע, במקרים מסוימים, עד לכדי שיתוק של ממש: ע"ע התנהלות השילטון הדמוקרטי הנוכחי. להבדיל באופק המחשבתי, בן-גוריון למשל הבחין בבעיות הטמונות בשיטה הזאת ומצא דרך צדדית לעקוף אותן: להנהיג מיני-דמוקרטיה. כלומר להכריז על שלטון דמוקרטי אך להנהיג סמי-מונרכיה בפועל (שלטון יחיד). כך יכל להנהיג את מדינת ישראל בתקופת תקומתה ולקבל את ההחלטות הדרושות; רק בשיטה הזאת, רק באופן הזה. ישראל, אני מאמין, לא הייתה קיימת, אם בן-גוריון לא היה משכיל לעקוף את הבעיות הטמונות בדמוקרטיה. ואני מבחין כאן במחיר ששולם עבור המעקף (המוצדק והחיוני) של בן-גוריון: הושרשה שחיתות, יד רוחצת יד, הפנקס האדום, חבר מביא חבר, אינטרסים, קומבינות, עסקות מתחת לשולחן, זירוז עניינים... בן-גוריון, לעניות דעתי, היה מודע למחיר שהמדינה משלמת עבור "המעקף" שלו.

לאט-לאט השיטה הדמוקרטית התפתחה ודרשה את שלה: שיטת המעקפים של בן-גוריון לא יכולה להמשיך, ובצדק. הרשויות קיבלו בהדרגה את עצמאותם ובראשם הרשות השופטת שקראה להחזיר את אושיות הדמוקרטיה. באופן הזה נעלם מהמפה שלטון היחיד של בן-גוריון לטובת השיטה הדמוקרטית- האמיתית לכאורה, וכך חזר הצבע הוורוד ללחי השלטון הדמוקרטי. אולם ולפתע פיתאום העסק עצר! הגמישות האנרגטית כה החיונית להתנהלות השלטון נעלמה כאיננה. קשה לקבל החלטות וכולנו יודעים מדוע: כי הבית היהודי רוצה משהו, יהדות התורה רוצה משהו אחר, ודרעי רוצה משהו אחר לגמרי. איך אפשר לנהל מדינה באווירה כזאת. ותעלה שאלת המליון: אבל כל העולם הנאור מתנהל בגמישות תחת שרביט דמוקרטי! למה בישראל אי-אפשר? מה נשתנה? מה הסיפור? איש לא ידע לענות על שלושת השאלות העקרוניות האחרונות, ופשוט פטרו אותן בתשובה המסורתית: זה היהודי, זה הטבע היהודי, הוא לא מסתפק בשום דבר והבעיות רודפות אותו. כאן קבור הכלב. התשובה לא נכונה. טעות! השיבו לא נכונה על שלושת השאלות העקרוניות. מדינת ישראל אינה מתנהלת בגמישות כי שיטת השלטון הנוכחית אינה תואמת את מציאותה הנוכחית. ישראל זקוקה לגמישות והשלטון אשר עונה על הצורך הזה הוא המתאים. כלומר יש להתאים את שיטת השלטון לצורך השעה של ישראל, וצורך השעה של ישראל הוא הגמישות; היינו גמישות שלטונית שתאפשר קבלת החלטות ענייניות וגורליות עבור העם היושב בציון. ושלא נטעה בסולם העדיפות של רצון העם. העם רוצה קודם כל להתקיים, ולאחר מכאן הוא ירצה לשגשג ולפרוח; זהו סולם העדיפות של "רצון העם". וכך אני מגיע אל שלושת השאלות העיקריות ועונה עליהן, הפעם, נכונה: ואלה הן השאלות המקוריות: כל העולם הנאור מתנהל בגמישות תחת שרביט דמוקרטי, למה בישראל אי-אפשר? מה נשתנה? מה הסיפור? כי כל העולם הנאור אינו נלחם על עצם קיומו, לכן הוא יכול להתנהל בגמישות תחת השיטה הדמוקרטית. ובינינו, אפילו תחת השיטה המלכותית או השיטה הסינית או היפנית... משנה לאזרח הצ'כי למשל איזו שיטת ממשל תונהג בארצו? האם שיגשוגו יושפע ממנה? האם שיגשוג האזרח הסעודי מושפע מהשיטה המלכותית הנהוגה בארצו? האם יהיה יותר בטוח ומשגשג אם נשנה לו את השיטה? אבל לאזרח הישראלי יישנה לו! הוא זקוק היום לשיטה גמישה, כי לפני השיגשוג שלו הוא צריך להתקיים, ובשביל להתקיים הוא צריך שיטה גמישה גם אם נטולת חן היא. אכן אני מדבר על מונרכיה, על שלטון יחיד. על "בן-גוריון" שיכול להחליט ולבצע ללא דיחוי, בלי לשלם לדרעי ולבוז'י וללפיד כי אין לו מאיפה לשלם; זאת האמת. ישראל, לשיטתי, צריכה לתת יפוי כוח ל"בן-גוריון", להסתכן ולשים את כל הביצים שלה בסל אחד. היא צריכה מלך, או דוכס, או רוזן, או קיסר. בן-גוריון הזה לא יצטרך לפעול תחת שום מעטה סודי ולא יצטרך לעקוף שום דבר או לתמרן, כי אם יפעל מתוקף יפוי כוח כללי מכל אזרח ישראלי. מונרכיה צריכה היום ישראל; שלטון יחיד. ומאיפה נשיג "בן-גוריון"? זאת שאלה משנית למרות הבעיתיות שלה. וכאשר תצטרף ישראל אל קהל העולם הנאור שאינו נלחם על עצם קיומו, ותרצה לשחק בצעצוע הדמוקרטיה - אני הראשון שאקנה לה את הצעצוע הזה או כל צעצוע שתרצה. האמינו לי לא ישנה לנו איזו שיטת ממשל תונהג אז, היהודי יודע לשגשג ולעשות כסף בלי שום שיטה מוגדרת, לא פחות מהאמריקני, מהסעודי, או מהצ'כי.