בעקבות הקמת "ועדת ביטון" על-ידי שר-החינוך נפתלי בנט, עלתה שוב השאלה של הצורך בעידכון תוכניות הלימודים ובשילוב תכנים ממורשת יהדות המזרח. השורשים של המשבּר הם בימי "כּור ההיתוּך", המדיניות שננקטה בשנות העלייה ההמונית. המדינה קלטה בשנות החמישים של המאה הקודמת, ממש סמוך להקמתה עליות גדולות של יהודים מארצות האיסלאם וגם קהילות ספרדיות מן הבלקן ומתפוצות אחרות. "כּור ההיתוּך" היה סוג של מילה מכובסת לסינתזה תרבותית, אך בפועל היה זה 'סיר לחץ', הייתה כפייה חד-צדדית של צד אחד הרואה בהתנשאות את התרבות שלו קומה עליונה מעל הכול...תרבות שלטת מול כל השאר. בשנת 1976 התקיים בכנסת הדיון על "הצלת מורשת יהדות המזרח" ובעקבות זה קמה במשרד החינוך יחידה, שתפקידה היה לייעץ לגופים השונים במשרד לפעול לשילוב תכנים ממורשת יהדות המזרח במקצועות השונים (בעיקר: ספרות והיסטוריה). ועדוּת מניסיון אישי: הגעתי לאגף לתוכניות לימודים ב-1978 כחבר צוות לספרות, ואני מודה שבגלל היותי ממוצא מזרחי, הייתה לי השפעה אז בתוך הצוות על בחירת התכנים ועל שילוב יצירות במקראות, שהוכנו אז. ראש צוות ספרות אז הייתה שולמית ינון, והצוות 'ההיסטורי' הכניס אז באותם ימים את יצירותיו של ארז ביטון לתוכנית הלימודים בספרות. מכיוון שֶעד צאתי לגמלאות הייתי מפקח במזכירות הפדגוגית, אני חייב לומר, שאין זה נכון לומר, שלא נעשה דַי לשילוב יצירות של יוצרים בתוכנית הלימודים בספרות. מעבר לכך: אין זה נכון, לומר שלא חלו שינויים מהפכניים בתוכניות הלימודים בהיסטוריה. בחודשים האחרונים נוצר הלך רוח ציבורי לפתוח את התיבה מחדש ולבדוק את מידת השילוב של מורשת יהודי המזרח בתוכניות הלימודים. עקרונית, חובה לומר, שכל שילוב הוא אינטרס לאומי ולא עדתי: הכרת התרבות של קהילות המזרח וגם התוודעות להיסטוריה שלהן בעת החדשה היא צורך לאומי. כדי להתוודע לזהותנו, חייבת מערכת החינוך להציג זהות מלאה ולא זהות מקוטעת. מתן כבוד לתרבויות השונות וראיית הפלוראליזם שבתוכֵנו אינו צריך להשכיח מאתנו את היעד שמעל לכול: ישראל אחת ותרבות משותפת. זו בּרית היַחד, ולתוך כל התהליך הזה משתרבבות, לצערנו, רוחות רעות של פירוד. אותן רוחות עוועים מבקשות להסיט אותנו מן האחדות, מרעילות את השיח הציבורי בליבוי יצרים: התבטאויות קיצוניות נגד "האשכנזים", (וזה חלחל גם לשירה המזרחית הנכתבת) כאילו אנו בשנות החמישים, ממַחְזְרות קריאות על קיפוח כאילו לא נעשה דבר מאז שנות השבעים ועד ימינו אלה. עלינו לזכור תמיד את הבסיס המשותף לכולנו - וכאן יש שלושה רבדים: יהודי, ישראלי וציוני. לכן עלינו לנעֵר מעלינו את ההתבטאויות המסלימות של חלק מן הצעירים המובילים את קו הקיטוב, וכמובן, לדחות את ההגדרה המעוותת של קבוצה זו המציגה את יהודי המזרח כ"יהודים ערבים". השותפות הלאומית היהודית שלנו היא אחת, ויהודי המזרח אינם בזיקה ללאום הערבי. עמדה כזאת חותרת תחת ההכרה בישראל כמדינת לאום (העֶמדה המעוותת הזאת עולה בקנֶה אחד עם אמנת החמאס, שהיהודים הם דת ולא לאום, ויש לדחות זאת על הסף). גילוי נאות: מי שהגיש את ארז ביטון לפרס ישראל וסָלל את דרכו לוועדה זו בדיעבד הוא הרצל חקק, שעשה זאת בהיותו יו"ר אגודת הסופרים העברים. הוא יזם זאת ממש ימים ספורים טרם סגירת המועמדויות, והתברר לי משׂיחה עם יו"ר הוועדה לפרס ישראל בספרות, שהוא היחיד שהגיש את תיק המועמדות המלא, כמועמד אגודת הסופרים העברים - ולאחר סגירת המועד הוגשו עוד המלצות. מה שמפריע היום בהמלצות של "ועדת ביטון" הוא העדפה של משוררי "גֵרילה תרבות" ו"עַרס פואטיקה" על כל דור המשוררים שצמח כאן בשלושים-ארבעים השנים האחרונות. שתי הערות על כך. האחת: הוועדה קמה בשם הרצון לאחדות ולשילוב, והיא בחרה בקבוצה שהניפה דגלי פירוד, שירי התרסה נגד ה'אשכנזים'. הערה שנייה: בדרך כלל בתרבות מייחסים משמעות למסננת הזמן. והנה מתברר, שמשוררים שהוציאו לאור ספר בשנה או בשנתיים האחרונות הם המומלצים לתוכנית הלימודים. מאיר ויזלטיר הגדיר זאת "החרבת תרבות" ולא "בניית תרבות". צדקו גם המבקרים, שהנציגים בוועדות השונות של "ועדת ביטון" לא ייצגו את הקשת של הקהילות מן המזרח, והם בעיקר מייצגים את יוצאי צפון אפריקה. נראה לי, ששר החינוך היה צריך להיות מעורב במינוי הנציגים בוועדות - ולשתף את נציגי אגודת הסופרים העברים ונציגי אקו"ם. כל החברים בוועדות המקצועיות במזכירות הפדגוגית נבחרים בקפידה וכך גם ראשי הוועדות. חשוב, שכל פרטיכלי הדיונים של הוועדות והחלטותיהן יועברו לבדיקה מחודשת של הוועדות המנוסות של משרד החינוך. עם כל ההערכה לארז ביטון על כישרונו כמשורר, היה חשוב לקבוע לו צוות חשיבה מקצועי, שמורכב מעתודת המנהלים שעסקו בנושאים לאורך שנים. תרבות נבנית נדבך על נדבך, ניסיון שנוסף על ניסיון. ההמלצה לקיים מסעות למרוקו, כתשובה למסעות לפולין, תמוהה מאוד. הנסיעה לפולין היא נסיעה של זהות בעקבות השֵׁבר של השואה. אם באמת יש רצון למצוא יעד שווה ערך לזה, היה צורך ליצור מודל של נסיעות לספרד, בעקבות תור הזהב בספרד ובעקבות גירוש ספרד ב-1492 וקהילות האנוסים ברחבי ספרד. במסע זה יינתן ביטוי לתרבות יהודי ספרד, שעמדה במבחן הדורות. הרחבת "עמוד האש" בלימוד פרקי הציונות בקהילות המזרח היא המלצה צודקת, כיוון שהסדרה "עמוד האש" הייתה מקיפה ומרגשת, אך היא לא נתנה ביטוי הולם לפרקים הציוניים של קהילות ספרד והמזרח. במבוא לדוח הוועדה נאמר, שהוועדה עשתה מלאכתה "ימים כלילות" – ומוזר, שוועדה האמונה על ספרות עברית ולשון עברית חוטאת בשיבוש ביטוי מן המקורות. אם אכן עבדה ימים כלילות, אות הוא כי לא עשתה מלאכתה כראוי...שימוש בניב עברי צריך להיות מדויק. התגובות הגזעניות (גידי אורשר, אריה רוטנברג ואחרים) לוועדה ראויות להוקעה. תגובות אלה מוכיחות, שעדיין יש אטימות למורשת התרבותית של קהילות אלה: זו מורשת מורכבת, לא רק פולקלור. עם זאת יש לעשות כל צעד בזהירות ובהתבסס על ידע מקצועי ולא בנימה תוקפנית ובוטה, שהרי רצוננו להגיע להבנה הדדית, לעם אחד ולשפה אחת.