משפט אלאור עזריה מסרב לשקוט. נדמה כי הסערה התקשורתית והציבורית סביבו רק הולכת וגוברת בחלוף החודשים והפעם, לפחות לדידי, בצדק רב. מדובר, אם מישהו לא זוכר (ואני בספק אם יש כאלה), בחובש קרבי שלפני מספר חודשים בחר לירות על דעת עצמו במחבל שרוע על הקרקע המצוי על סף אובדן הכרה, דקות לא מעטות לאחר שהיחידה הצה"לית אותה תקף המחבל, וידתה כי אין הוא מהווה עוד איום מכל סוג שהוא. מאז הפך המשפט לראי המאבק המתחמם בין שבטי ישראל של היום. מצד אחד, שרים בעלי עניין וציבור בהחלט לא קטן המצדדים בחייל ורואים בו "הבן של כולנו", שפעל בנחישות להרג מחבל המאיים על קיומנו. מצד שני, המערכת הצבאית עד וכולל הרמטכ"ל ושורת אנשי ציבור הנחרדים מהמקרה האמור.
מבחינה פוליטית המשפט חושף את ליבת מהותה של חברתנו, ולא תאמינו אין לזה קשר לימין ולשמאל, לשלום, לכיבוש או לשחרור, אלא רק לדבר אחד - לשמירת צלם אנוש ומסגרת חיים דמוקרטית. בדיוק כפי שמשטר דמוקרטי הוא לעולם זה שבו הדרג הצבאי מבצע וכפוף להכרעות הדרג המדיני-פוליטי, הכפוף מצידו לחוק ולהכרעת הבוחר, כך בתוככי הצבא, כגוף היררכי, החייל לעולם (למעט סוגיית הפקודה הבלתי חוקית בעליל שלא רלוונטית כאן היות שלא ניתנה פקודה לירות) כפוף להוראות מפקדיו. מעשהו של אלאור עזריה הוא לא פחות מפירוק ישיר של שדרת הפיקוד הצבאית. חייל שמחליט לירות על דעת עצמו ובניגוד להוראות מפקדו, דינו כאזרח העושה דין לעצמו, מפר את החוק ומעודד אחרים לעשות כמותו. חמור מכך, לא מדובר באי ציות מסיבות מצפוניות ולקיחת אחריות, אלא בהחלטה להיות אלים על דעת עצמך. אלימות חופשית היא, כמאמר ראש הממשלה ששילם בחייו על כך, "כרסום יסוד הדמוקרטיה". היא עדות לזילות חיי אדם, הזולגת מארגוני טרור אל חברתנו. היא ההוכחה שאנו הולכים ומאבדים את היכולת לחיות יחד, יהודים וערבים, שמאלנים וימנים, אשכנזים ומזרחים, גברים ונשים. אדם אלים כופה את רצונו על האחר, מעיד בכך שהוא עליון עליו, חשוב ממנו ואדיש לרעהו. יש להשתמש בה כמוצא אחרון להגנה עצמית, בכול מקרה אחר היא מדרון חלקלק שסופו מי יישורנו.
מכאן, שהדיון סביב המשפט, ההכרעה שתינתן בו ואופי קבלתה בציבור מאוחר יותר "מצלמים" את חברתנו ברנטגן ויעידו האם פנינו לכאוס אלים רווי שנאה או שמא לשמירת החוק, הסדר וההיגיון, גם תחת זמנים קשים.
