אם תשאלו גויים וישראלים רבים מהי אנטבקה, הם יחייכו חיוך מנצח ויאמרו שזו עירו של
חיים טופול כנר שלנו על גג העולם בלונדון. אנטבקה הוא פזמון קליט שנאמר בו, בין השאר:
...מישהו היה צריך לקחת גפרור
ולשרוף את המקום הזה ממזמן.
ספסל, גדר, תנור קטן, צריף.
אנשים העוברים דרך אנטבקה
לא יודעים אפילו שעברו כאן.
מקל סדור, סינור ישן.
בך נולדתי, אנטבקה
יגעה, רעועה
אנטבקה
הו אנטבקה הקטנה שלי.
וכן הלאה. ובכן, אנטבקה הינה העיירה היהודית של שלום עליכם, עוד יהודי זר ומוזר, אולי אנטישמי, שנהנה לתאר את מצוקות העם היהודי הדווי בגולה. צעירים אחרים, שלמדו בישיבה והשכילו, בעטו ומרדו בגורלם. נמאס להם מיהדות. טרוצקי שראה אדום מול עיניו פנה להקים את הצבא הסובייטי שישמיד, בין השאר, גם את הצבא הגרמני. הוא עצמו הוקע כיהודי עלוב וברח לכיוון אמריקה. ברנר, ביאליק, בן-גוריון, יערי, טבנקין וחברים מאבות הציונות העובדת בארץ ישראל פנו לנתיב חדש והחליטו גם הם, אולי כמו המהר"ל הקדוש מפראג, ליצור גולם שילחם בטורקים, באנגלים ובערבים לפי תור. הם זכו - וקמה מדינת ישראל ליהודים.
העיירה של שלום עליכם הפכה בארץ ישראל סמל מתנוסס לריקבון יהודי, ניוון אנושי, בורות, שידפון, ייאוש, צחנה וטמטום. יש להתרחק משם בכל המהירות, אמרו אבות האומה החדשה לחסידיהם. שנאה כה עמוקה להיסטוריה היהודית של אלפים שנות גלות הזינה מחזורים נלהבים של קנאים שהקימו את תנועת הבונד וניסו להתברג באימ-אימא של אומות העולם כמובילי הנאורות האינטרנציונאלית. מי שהגיע לארץ – הרי ברח משם מפני הצאר וצבא הרוצחים שלו שתמך במשטרה קרימינלית שארגנה את הפוגרומים הידועים בתמיכת יהודים חדשים, נלהבים, משכילים חובשי אקדמיות. קצת קשה לעכל - אבל מה שאתם רואים פה בשורות בצלם ושוברי שתיקה למיניהם הינו כאין ואפס לעומת עומק 'גילוי הלב והכליות' שהתחולל והשתולל בקרב יהודים מנוולים בגולה. אם להיתפס למשנתו הברורה של ברנר – אכן יש לשרוף כמה דפים בהיסטוריה היהודית שנחשפה שם, אבל זה לא
הבית היהודי או השולחן הרופף בישיבה או העיירה המטה להתמוטט שבה התגוררו אבותינו הקדושים בתום ליבם.
בארץ ישראל לא רצו החלוצים הצעירים לשמוע מכל מה שנודף ממנו ריח יהודי – מלבד כספי תרומות, כמובן. בקיבוצים כתבו אגדה לפסח חדש, דילגו על ברית מילה וחיתנו בני זוג עם בקבוק וודקה וערימת שחת טרייה וריחנית. בקיצור, החבר'ה האלה שיסדו פה במצח נחושה, חוצפה נשגבה ועוז נפש כביר את הבית החדש – ניגבו אותנו מכל דעת וידע יהודיים. לכל היותר היינו אז גויים נימולים, בורים ועמי ארצות מאושרים. צברים. כדי להרגיע אתכם רצוי לספר שהיו גם כאלה שסברו כי ההורים החלוצים שלנו לא הלכו כל הדרך לעבר המטרה ולכן חזרו על עקבותיהם לברית המועצות כדי להקים שם קולחוזים של יהודים ואולי גם מדינה יהודית במתכונת שאפילו הבונד לא חשב עליה. הם התמוגגו ונמוגו.
למה אני חוזר ולועס את כל הדברים המביכים האלה? איך אומרים הצעירים של היום, יאללה תשחרר כבר- ותזרום! למה אחדים כמוני לא מסוגלים לזרום הלאה, לחתור ולשתוק? בגלל רוח אנטבקה הנושבת מעל לראשים. יום אחד הגיעה הבשורה המרה שמטוס אל-על נלכד באוגנדה. שום ממשלה ישראלית בעולם אינה בנויה לשחרר מטוס כזה וגם ממשלת רבין חיפשה כל דרך להשתחרר מהמטלה על-ידי שחרור כמה מחבלים מקובלים בארץ ובעולם. אירופה הייתה עוזרת לנו בשמחה לשחרר ולזרום הלאה. גם המחבלים ידעו שכך יקרה. אבל טעות קטנה הפכה את הקערה על פיה. המחבלים בצעו סלקציה ולפתע חלק ניכר מהנוסעים מצאו את עצמם עומדים חול העולם כיהודים. זו לא אנטבה, אמרתי אז בקול רם ובגרון ניחר – זו אנטבקה. התמונה כולה התהפכה ונצבעה מחדש, ותאמינו או לא – אלוהים נכנס לתוכה. כל השאר ידוע. רק מפני שהפכו אותנו ברגע אחד ליהודים – התרחש הנס הגדול ביותר בהיסטוריה החדשה של ישראל.
סוס טרויאני מתוך מטוסים של פח חלול הגיחו גיבורי ישראל היהודים בשדה תעופה אפל של אנטבה למבצע שחרור מרגש. בעוד אלף וחמש מאות שנים ידברו בעולם על שתי אגדות אנושיות שאין להן פשר וקשה לעכל אותן. הסוס הטרויאני במלחמת היוונים והמטוסים שנחתו באנטבה. זו תהיה גם אז גבורת עולם שילדים יתפלשו בה על חופי הים המבהיקים, על שפת החלום. אגדת העם היהודי שנשמר על נפשו אלפים שנה באנטבקה ולבסוף הגיחה גבורתו ועתה הריהו כעיט המרחף מעל להרים הגבוהים... רבים מכם לא יסלחו לי על השטויות הנמרחות שאני כותב פה. זו משמעה של 'גאווה יהודית' שלא כולם חשים בה וקשה לבטאה במלים. אני לא אזרום הלאה ולא אשחרר. אני אנצור את המראות ההם כי אני חש עצמי יהודי ולא שום דבר אחר או שונה.
