היום, כשעומדים להפוך את לימוד תרבות יוצאי ארצות ערב, למשהו אחר, נעלה ויפה ומעולה,– אני נזכר במלחמת התרבות שניהלו רשויות המדינה, כנגד יוצאי ארצות מזרח אירופה, כנגד שפת האידיש וכנגד השמות הלועזיים הארוכים, דוגמת שולטהייס, הזכור מהפיליטונים של
אפרים קישון. בן-גוריון שהיה יוצא תרבות המערב (ארה"ב) ניהל מלחמת חורמה נגד כל השמות הללו ועברת אותם. מהר מאוד הסתגלו עולי מדינות אלו למנטליות החדשה של ארץ ישראל ונטשו את תרבותם. יוצאי גרמניה, הייקים, ויתרו על כל הסמלים של הלבוש שלהם וכך גם רבים אחרים.
יחד אתם היו כמובן גם יוצאי ארצות ערב, שנאלצו להתאפק עם השירה הרועשת הערבית, הלבוש המיוחד ועוד סמלים ייחודיים להם. ההבדל בינם לבין האשכנזים היה שהם ראו בכך פגיעה בכבוד שלהם. ההבדל היה כמובן במנטליות של הכבוד העצמי האוריינטלי, דומה שליוצאי ארצות ערב הייתה חשובה המורשת שלהם, יותר מאשר המטרה החלוצית, אותה העמידו יוצאי מזרח אירופה, מעל לכל.
כך הלכה התרבות המערבית ותפסה את מקומה בראש מעייניהם של בני הנוער הישראלים. כולם התיישרו לפי התפיסה הזאת ורק לבני יוצאי ארצות ערב, היה נדמה, משום מה, שרמסו אותם ונישלו אותם מתרבותם למען תרבותם של האשכנזים...
הדבר המפליא ביותר היה שהאשכנזים קיבלו עליהם, בהכנעה, את הקביעה הזאת. הם למדו להבליג ולא להיעלב כשיוצאי ארצות ערב הגדירו את המאכלים של הווזווזים כמגעילים, את הגפילטע פיש כפויה ועוד ועוד. המאכלים המזרחים, המנגל למשל, הפך להיות סמל ישראלי לאומי. מאכל אשכנזי נחשב לתפל ואילו מזרחי לטעים ועסיסי.
"אנשים רעים" הראשונים שהביאו את המוזיקה המזרחית לארץ, היו אמנים אהובים ומעולים, דוגמת ג'ו עמר,
שושנה דמארי ועוד. גם במלך, זוהר ארגוב, מצאו האשכנזים יופי רב ורובם אהבו אותו ואת השירים המזרחים. אבל בעיני המזרחיים זה נראה כמשהו מעושה, הם ראו בעצם אהבתם זאת של האשכנזים, פגיעה ופחיתות כבוד כלפיהם. למעשה הם לא רצו כל עסק עם האשכנזים, אבל הסוו את זה בטענה שאלה מעליבים ולא אוהבים אותם. כל שיר מזרחי רע, שלא שודר בתקשורת, הועלה על ידיהם על נס, כדוגמה לאפליה של האשכנזים כלפי המזרחים.
בקיצור, מה שנראה לכאורה, כאפליה של יוצאי ארצות ערב, הוא למעשה רצון וניסיון שלהם להשתלט על התרבות בארץ ולהוציא מחוצה לה כל סמל של התרבות האשכנזית. כך קרה שבתור ילד אשכנזי, השתלבתי היטב בכיתה שהייתה רובה מזרחיים. אבל תלמידים מסוימים, הציקו לי מאוד, זאת מתוך החינוך שקיבלו בבית, שהאשכנזים הם "אנשים רעים" שיש לנקום בהם.
ישראל ניצבה בפני הצורך להשתלב במרחב של העולם המערבי ובעיקר של המנטליות האמריקנית. התרבות האירופית הייתה קרובה יותר לתרבות שהוחלט לאמץ בארץ וזה מה שיצר, אולי, דחייה של התרבות המזרחית במידה מסוימת. זאת למרות שגם התרבות האשכנזית לא הייתה מודל לחיקוי.
אם הטענה שהאשכנזים דחו את יוצאי ארצות ערב ולא רצו להשתלב איתם הייתה נכונה, לא היו מתרחשות כל החתונות המעורבות בין יוצאי הארצות השונות. מה שקרה בפועל, מוכיח את ההפך. האשכנזים הפנימו את הצורך בשינוי תפיסת עולמם והיו מוכנים לשינוי זה. זאת בניגוד ליוצאי ארצות ערב. כך יכולת לראות את התפיסה הזאת בסרטים שונים, בהם הוצגו האשכנזים כחסרי נימוסים, חסרי ידע רומנטי ויחס נכון לאישה. האשכנזים הוצגו בדרך כלל כאנשים חסרי לב ורגש. השחקן
זאב רווח הציג את האשכנזי גם כאדם חסר כבוד שאשתו בוגדת בו עם המזרחי.
אין ספק שהיום המצב טוב ואין כבר ממש הבדל בין אשכנזי לספרדי. כל הגזענות לכאורה הזאת, היא תכונת אופי ולא תכונה של עדה. אנשים בעלי בעיות, מנסים להשליך את האשמה על אחרים. מי שמרגיש קרבן בחיים, הוא אדם שלא יוכל להתקדם ולהגשים את עצמו ולעולם יישאר שבוי בפראנויות שלו...
