כבר שנים אני מחפש במרחב האינטליגנטי והאינטלקטואלי שלנו דמות, שאוכל לראות בה בשלוות נפש ומתוך אמון, מחליף או מחליפה ראויים לראש ה
ממשלה המכהן, נתניהו, וטרם מצאתי כזו. לא השתגעתי, ואינני ממליך מלכים או ממנה ראשי ממשלה. מדובר בתרגיל מחשבתי גרידא, שנובע מתוך הנחה מקובלת ונכונה, שבעלי תפקידים ציבוריים בכירים, מראש ממשלה ומטה - נבחרים או ממונים - אינם צריכים לשרת באותו תפקיד למעלה משלוש קדנציות לא מלאות או שתי קדנציות מלאות ברציפות (10-8 שנים). בתפקידים אלה קיים צורך חיוני להבטיח טוהר מידות ולצמצם בכוונת מכוון צבירת כוח רבה מדי. בתפקידים אלה, נחוץ לרענן את מערכות השלטון וההנהגה הלאומית הבכירה, בין אם כדי לענות על תופעות של שחיקה אישית, ובין אם בכדי להזרים "דם" חדש, רעיונות וידע עדכני. למניעת אי-הבנות, אני אומר במפורש שכלל זה יש להכיל גם על שופטים בשתי הערכאות הבכירות, ובמיוחד על בית המשפט העליון.
לגבי ראש הממשלה נתניהו, אף שהגיע "לפירקו", בינתיים לא מצאתי את האדם המתאים; מקרה? כנראה שלא. אז מה יהיה? ישאלו השואלים; תשובתי - נמשיך לחפש. בגיל הגן ואף קודם לכן, קורה לא אחת שאנו מגלים "גאונים צעירים", וגילוי זה אם יטופל כהלכה, יעשיר את כולנו. בגיל 40 ומעלה, לא מתגלים גאונים, אבל ייתכן שתחשפנה תכונות מנהיגות טרומיות של בוגרים, אשר בשלבים המוקדמים יותר של חייהם נסתרו מעינינו. חזקה על אלה שגילוי הייחוד הטמון בהם יהיה פונקציה של רצונם ומוכנותם לשכנע את הציבור שהם אכן ראויים, מפני שהם מתאימים ולא משום סיבה אחרת. נראה שגם כאן לא שפר עלינו מזלנו בשנים האחרונות, וכל העולים בסולמות ההירארכיה הפוליטת-מנהיגותית שלנו בדור האחרון - כשלו; לפחות לפי שעה.
ברור שאם לא יתמזל מזלנו ולא נגלה את העילוי התורן מבעוד זמן, אנו עשויים להדרש, מתוך אילוץ ולא מתוך רצון חופשי, לקבל את הרע במיעוטו ולא את הטוב ביותר האפשרי והרצוי.
אליטות של ממש מדוע בכלל הגעתי למחשבות "פילוסופיות" אלה? - צוק העיתים, כנראה. אני עוקב לא רק אחרי הנבחרים והממונים, אלא גם אחרי מי שמינו עצמם, בדומה לבית המשפט העליון בירושלים, ל"פוסקי הדור" החילוניים שלנו. אלו שהופקדו מטעם מעסיקיהם לדווח לציבור, במסגרת "זכות הציבור לדעת", כמובן, על מעשיהם ומחדליהם של הנבחרים והבכירים. במשמעותה הדמוקרטית זו אמורה להיות עבודת קודש ממש. מסתבר שגם בין השליחים לדבר-מצווה מן התקשורת, יש מורמים מעם ואליטות של ממש, כאלה שעל פיהם ישק דבר. הכוח הניתן בידיהם בזכות עיסוקם, נתפס עדיין כטבעי ומובן מאליו ואיננו מעורר משום-מה את השאלה: "מדוע לא חלים גם עליהם חוקי חילוף המשמרות"? מה עושה אותם לבני-אדם עליונים שאינם לוקים בחולשותיהם של בני תמותה רגילים? התשובה פשוטה ובנאלית:
שום דבר. גם להם יצרים וחולשות, דעות קדומות ואגו מנופח ותחושת "אתה בחרתנו". משטרים המקדשים את "הפוליטיקלי קורקט" ואת סיסמאות זכות הדיבור, מעצימים תחושות אלה כפל כפליים. העצמה זו חותרת בראש וראשונה דווקא תחת היסודות המקודשים.
כהני תקשורת אלה אתה מוצא בעיתונות הכתובה, בעיתונות המשודרת וברשתות החברתיות, וכמעט בכל פעם שאני נתקל בתופעות של הסתאבות, התנשאות ושחצנות של בעלי החזקה הללו, צפה ועולה השאלה היסודית: "
מה יותר גרוע מבחינה ציבורית: ההחלקות והמעידות המוסריים של אישי הציבור והנבחרים והממונים בשירות הציבורי, או ההשפעה המצטברת של הנבירה באשפות של כזבים והאשמות שוא, יצרים ואינטרסים, טובות הנאה וכללי "שמור לי, ואשמור לך"? וכן: "מי נתון בסכנה גדולה יותר של הדחה להסתגלות למוסר הוטנטוטי - אלו שמבלים זמן רב בקרבה יתרה לתעלות הביוב של התקשורת, או אלה שאינם עומדים בפיתויי הפירצה הקוראת לגנב?"
אחרי גרבוז וגזית, הגיעו קוטלר ואורשר, אברמוביץ' ו
בן כספית וכוכבים ידועים נוספים כברנע,
אושרת קוטלר ועוד. המניע הישיר לכתיבת שורות אלה היה
נחום ברנע. קראתי את סקירתו "המעלפת" על מסע ראש הממשלה באפריקה,
1 ששולב בו הטקס לציון 40 שנים ל"מבצע אנטבה". במה עסק ברנע בסקירתו? - האם ביחסי החוץ, שלהם תרם הביקור תרומה חשובה ביותר ביבשת אפריקה? -
לא. אולי ביחסי הכלכלה, שהביקור הניח להם תשתית חדשה ונרחבת בשש מדינות אפריקניות, שיחסיהם עם ישראל צלעו מזה עשרות שנים? -
חלילה. האם במשמעויות האסטרטגיות, מול האיום האירני, ששיתוף-פעולה ישראלי עם כל המדינות החשובות במזרח אפריקה, מלבד צפון סודן, מבסס ומעמיק אותם מחדש? -
מובן שלא. האם במשמעות המלאה של מבצע אנטבה כמבצע צבאי למופת, מן המפוארים שידענו ומן המוצלחים בעולם מוכה הטרור שלנו? -
מה פתאום? האם בשאלה מדוע נמנעת ישראל כיום מטיפול בטרור באותם כללי משחק למופת שבהם נקטה אז? -
בוודאי שלא. הדבר מחייב דיון-עומק, ומדוע להתאמץ כאשר המאמץ עשוי להניב שבחים לנתניהו?
במקום זאת משוטט ברנע בביב השמועות, ההשמצות, ההחשדות והביקורת הגסה, שכל כולה עיסוק בשאלות כגון: כמה סיגרים עישן ראש הממשלה? מדוע נדרשה לו פמליה גדולה? האמנם הייתה עלות סידורי הביטחון סבירה? האם לא ניתן היה למצוא עבורו מלון במחיר זול יותר? שאלות שאולי ראוי לשאול ולבחון גם אותן, אולם רק לאחר שמסיימים את העיקר - הישגים ותרומות למדינה. להניח במקרה דנן ליצר הרע להשתלט על כל חלקה טובה ולעשות פלסתר כל הערכת-אמת עיתונאית מקצועית של הביקור. לפעול אך ורק בכדי לגמד בכוח ובדבקות את העבודה הענקית שהושקעה בהצלחת המסע ע"י עשרות רבות של אנשים, במשך חודשי הכנה וביצוע ארוכים, ובשולי הדברים גם ללִַגלֵג בקריצה על המשקל שניתן באזכרה באנטבה לנפילת אחיו של נתניהו במבצע ההוא - נו, באמת. עד לאן נניח ליצר הרע ולשירות הניבזות לתעתע בנו?!
אני מתפתה לומר, שכאשר שומרי "זכות הציבור לדעת" הם מסוגו של ברנע, אני מוכן להסתפק בכללי משחק יומרניים פחות, ומוותר כליל על סיפוריו, דעותיו ורמיזותיו.
