התקופה עכשיו איננה תקופה טובה. היא רווית שנאה ופיגועים מכל עבר, מדינות שמזמן שכחו את תלאות הטרור מקבלות אותו ביג טיים. ארה"ב, צרפת, איטליה, בלגיה ומי לא.
אנחנו למודי נסיון של 100 שנה ויותר בטרור, נותנים עצות למדינות הנפגעות מנסיונינו המר, אולם לא די בכך. לאורך כל העשור האחרון מלמדים אותנו אנשי השמאל, וובודאי מדינות מערב אירופה וארצות הברית כי אין פתרון אחר פרט לפתרון המדיני, ואומרים לנו באין אופק מדיני באים עלינו לכלותינו.
אולם התקופה האחרונה מלמדת כי לא מיניי ולא מקצתיי. אם הדבר כל כך פשוט מדוע מנהיגי מדינות אירופה לא מאמצים אותם ופותחים באופן מידי בשיחות שלום עם ארגוני הטרור, ומחסלות אותו בהבל פיהן כפי שהן דורשות מאיתנו.
למה ארה"ב לא פותחת במשא-ומתן עם דאעש, קרי המדינה האיסלאמית, במקום לתת לנו עצות. אדרבה יראו לנו כיצד עושים זאת הלכה למעשה. יתכבדו גון קרי וברק חוסיין אובמה ויצאו למדינות הים, ישאו ויתנו עם גבעת אנוסרה וילמדו אותנו פרק בהלכות מו"מ.
אלא שהם יודעים עכשיו טוב מבעבר כי אופק מדיני הוא תרוץ ולא פתרון. שנאה אינה נכבשת על-ידי אופק מדיני, קודם כל צריך להפנים כי אנחנו קיימים ולקבל זאת כעובדה, ואז ניתן לשאת ולתת, אך כל עוד לא זה המצב גם עשרה אופקים מדיניים לא יביאו את הגאולה.
כשניו-יורק רתחה היה בה פשע מעל ומעבר, ורודו גוליאני עשה את מה שצריך. הוא לא פתח במו"מ עם ארגוני הפשע. הוא פעל, הוא הכניס לבתי הסוהר את ראשי הארגונים, לא נתן להם תנאים מפליגים בכלא (ראה החמאס אצלנו), ותוך כמה שנים, וראו זה פלא אין פשע ברחובות ניו-יורק. אין ברירה צריך אורח רוח, נחישות, ופעילות תקיפה.
