ההחלטה הבריטית לפרוש מהקהילה האירופית הינה לא פחות מדרמטית. בריטניה היא אבן-יסוד במבנה הארגון הגדול והיומרני הזה, ופרישתה מטילה צל על מצבו בהווה ועל עתידו. אומנם בריטניה לא הייתה מיוזמות הקמת הארגון. הרוח החיה היו צרפת וגרמניה, מדינות הליבה של מערב אירופה, יריבות פוליטיות ותיקות ומדינות שלחמו פעמים רבות זו בזו בעבר, שמלחמת העולם השנייה על תוצאותיה ההרסניות ואבידותיה הקשות, דחפה אותן לחפש דרך יצירתית לבניית מנגנון שימזער את הסכנה לעימות אלים נוסף. בריטניה הצטרפה בהמשך.
בכדי להבין את עומק ההשפעה של הפרישה הבריטית, ראוי להזכיר אחדים מיסודות הקשרים בין בריטניה לשוק. בריטניה "איננה" חלק מהיבשת האירופית. תמיד הייתה מדינת-איים, מדינה שפניה אל מרחבי הגלובוס יותר מאשר אל היבשת פנימה. עוצמתה הגדולה עד כדי הפיכתה למעצמה עולמית, הייתה פונקציה של יכולותיה הימיות ופריסתה הגלובלית - מושבות הכתר, מדינות הקומווולת', והשליטה בטריטוריות ענקיות ועשירות בארבע מתוך חמש היבשות המוכרות.
בריטניה הייתה גורם אסטרטגי מאזן בחיכוכים בתוך היבשת. במלחמת העולם השנייה, הייתה אחת משתי מעצמות-המערב - יחד עם ארה"ב - שהתמודדו מול גרמניה הנאצית, והשתתפו עם רוסיה הסובייטית בהכנעתה ובשחרור אירופה מהשלטון הנאצי. שיתופה של בריטניה בהסדר הפוליטי-כלכלי של הקהילה האירופית, הוסיף לארגון את הצלע המייצבת השלישית. מבחינה זו, משנה פרישתה סדרי בראשית, ומטבע הדברים מדאיגה ביותר את יוזמי האיחוד ואת אלו שקיוו ממנו לגדולות ונצורות.
ברבות הזמן הסתבכו הדברים, ומהסדר רופף ומוסכם לשת"פ כלכלי ופוליטי בתחילת שנות ה- 60 של המאה ה-20, החלה הקהילה לפעול, בהדרגה, להפיכתה למדינה (פדרציה) דה-פקטו. איש לא הסכים פורמלית לוותר על הריבונות והעצמאות המוצהרות, אולם
לתהליכי העומק במוסדות המשותפים הייתה דינמיקה משלהם. אין זה סוד במדעי המדינה, שאירגונים הם "חיות עצמאיות", שחותרות לשמירה על חיותן ובאופן טבעי גם להרחבת מוטת ההשפעה והשליטה שלהם. גם מוסדות הקהילה האירופית לקו בתכונות-יסוד לא מפתיעות אלה. בריטניה הייתה המתנגדת הגדולה למגמה זו, מתוך הבנה שהיא כמדינה עשויה להפסיד ממנה הכי הרבה, וההפסד יהיה בלתי-הפיך
1.
יחס השוק לטרור הפונדמנטליסטי. בעיות תעסוקה בבריטניה בגלל מדיניות הוויסות הכלכלי של מוסדות השוק מול חברותיו. מדיניות ההגירה של הקהילה שהגדילו את מספר הזרים במדינות העשירות והממוסדות ובהן בריטניה, ולחצים על בריטניה לוותר על מרכיבי זהות ועצמאות שונים כגון בתחומי המטבע, הצבא, והעצמאות לשימור נכסי-עבר, היו בין גורמי המחלוקת המרכזיים עם השוק. נראה שרוח המהפכה המאחדת, שנשבה בעיקר ממקורות צרפתיים, הייתה מוקדמת מדי עבור בריטניה. כל אלה ועוד, בישלו את "המרד", שהוביל בסופו של דבר להחלטה על פרישה.
יש הטוענים שהפרישה היא תוצאה של שגיאה פוליטית של רה"מ דיוויד קמרון, וכי אלמלא הבטיח (או אלמלא קיים את ההבטחה...) לערוך משאל-עם בסוגיית המשך החברות בקהילה, ניתן היה למנוע את האירוע.
אני מפקפק בכך. לדעתי דרישה להחלטה הייתה על הפרק כבר זמן רב, ואלמלא הובאה להכרעה במועד הנוכחי, הייתה עולה שוב ושוב על סדר היום, עד לקבלת הכרעה.
את המאבק לקראת משאל-העם הובילה קבוצה לא קטנה של פוליטיקאים ותומכים אחרים, בעיקר מהימין ומהמרכז. שניים בולטים במיוחד הם בוריס ג'ונסון - ראש עיריית לונדון לשעבר, ונייג'ל פרג' - מנהיג מפלגת "העצמאות" הימנית. בראש מחנה המתנגדים עמד ראש הממשלה המכהן קמרון. בין המתנגדים היה גם ג'רמי קורבין, מנהיג הליבור, שהיה שותף למפלה במשאל-העם, אך בניגוד לקמרון, ממאן להסיק מסקנות ממנה.
מיד לאחר ההחלטה העקרונית במישאל, צפו אל פני השטח סוגיות המימוש. קמרון, הודיע כבר למחרת פרסום התוצאות על התפטרותו ועל כוונתו לפרוש תוך כשלושה חודשים. מיד לאחר מכן התחיל מחול שדים סביב השאלה
מי יבוא במקומו ומי יוליך בפועל את צעדי היציאה, הניתוק והייצוב מחדש של בריטניה מחוץ לקהילה האירופית, תוך בניית מערכת היחסים החדשה עימה. בפני מי שיצטרך להשיט את הספינה, יעמדו אתגרים הרבה יותר מורכבים מאלה שעמדו בפני רה"מ היוצא.
זמן קצר לאחר פרסום החלטת ההתפטרות של קמרון, התחילו לצוף "העיזים" על פני השטח. המכות הגדולות והמפתיעות ביותר, היו
הודעותיהם של ג'ונסון ופארג', שהם אינם מתכוונים ליטול על עצמם את הגה ראשות הממשלה. הפתעה? - כן, ולא! הסבר בריטי טיפוסי לתופעה זו נתן ג'ונסון, כאשר אמר: "האדם שהורג את המלך, לא בהכרח הופך להיות מלך בעצמו"; ואכן כך. לא כל נביא, הוא גם מלך כשם שלא כל מספר סיפורים מחונן הוא גם זה שכותב אותם. מקובל לחשוב שפוליטיקאים או "עסקנים" שמובילים מהלך ציבורי, תדיר אינם מתכוונים בעיקר לנושא אלא לאמביציה האישית שלהם, וכי ההשתתפות במהלך, בהנחה שיצליח ולכשיצליח, תשרת אותם ותביאם לכס הבכיר של השלטון.
בדוגמאות מן הסוג הראשון אנו מוצאים בדרך כלל אנשים פחות מנוסים בחיים הפוליטיים, שהנסיבות והתקשורת הביאו אותם בדרך כזו או אחרת למעמד של סלבריטאים. אנו מוצאים זאת פחות אצל פוליטיקאים, מתוך הנחה שגויה, שכל פוליטיקאי, הוא בהכרח ראש הממשלה הפוטנציאלי הבא, לפחות בעיני עצמו.
באים מנהיגי המחאה הבריטית הללו, ומלמדים אותנו שעור מרענן חדש: לא כך! גם פוליטיקאים כפופים לחוקי ההתאמה ולאחריות ציבורית המחייבת אותם לחשבון נפש לפני שהם קופצים על כל אוכפו של סוס אביר המזדמן להם בדרכם. נדמה לי שראוי ללמוד מהם ולאו-דווקא לפקפק במניעיהם. הרצון להתנתק היה חזק ואמיתי, ולצידו הייתה נכונות אישית לשאת בתוצאות ונכונות ציבורית לשכנע אחרים שזו הדרך הנכונה. אפשר מאוד שהחוויה שחוו במאבק המוקדם הזה, לימדה אותם פרק חשוב במורכבות ובקושי הקשורים במשימה הבאה - ראשות ממשלת בריטניה;
למשימה זו הם אינם רואים עצמם מתאימים או מוכנים נפשית. האם זו בריחה מאחריות - לאו-דווקא. רק אם התחייבו לרוץ לראשות הממשלה היה ותתקבל החלטה לפרוש, חובה עליהם לנמק את שינוי עמדתם לאחר המשאל. נימוק מפורש הגורס "אי-התאמה" (או סיבות בריאותיות או נפשיות) הוא יותר מהגיוני וישר. למרוץ החדש דרושים סוסים אבירים שאינם שחוקים מן המאבקים הקודמים.
בהנחה שהחלטת הניתוק היא סופית, מוטב שיוביל את המחנה מי שאיננו מזוהה באופן מוחלט עם אחת העמדות, אבל מוכר בציבור כבעל יכולות להנהיג ולבצע את המהלכים הדרושים להצלחתו, משום שזהו רצון העם. בד-בבד עם האמור לעיל, לא הייתי רואה בעין יפה הסתלקות טוטלית של מובילי המחנה המנצח במישאל מהזירה הפוליטית, שתצטרך להתמודד עם תוצאות המהלך שלהשגתו נאבקו האחרונים במרץ.
